Google ניסתה לשחזר רגע שלא צולם מעולם

"Love, Rendered" מספר קודם כול סיפור אנושי, ומשאיר את ההסבר הטכני בשוליים. אבל דווקא שם נמצא אחד החלקים המעניינים ביותר בסרט. בסצנה שנמצאת בערך באמצע הסרט, אתל שץ (Ethelle Shatz), אישה בשנות ה-90 לחייה, מסתכלת על תמונה שמודל בינה מלאכותית יצר לפי הזיכרון שלה. על המסך מופיע גרם מדרגות בבית סטודנטים בקליבלנד (Cleveland), ולמטה אישה בנעליים אדומות. אתל מיד מזהה שמשהו לא נכון. העקב היה דק יותר, כמעט סטילטו. הצוות מקליד תיקון ומריץ שוב. הרגע הזה מסביר טוב יותר מכל הדגמה מה באמת קרה בתהליך. המודל לא שחזר זיכרון בעצמו. הוא יצר גרסה, בני אדם בדקו אותה, תיקנו אותה והריצו שוב.

מכאן מתחיל הסיפור הטכנולוגי של "Love, Rendered", סרט תיעודי קצר שנבחר לפסטיבל Telluride בקולורדו ב-2026 ועלה ליוטיוב ב-8 בספטמבר. הסרט מתעד ניסיון לשחזר בכלים גנרטיביים רגע שמעולם לא צולם - הפגישה הראשונה של אתל ובעלה ברט (Burt) במעונות סטודנטים ב-1955. הם נשואים כ-70 שנה. לברט יש דמנציה, והזיכרון הזה כבר לא זמין לו. גוגל (Google) תיארה בבלוג שלה שיטת עבודה דו-שלבית לשחזור בני הזוג בצעירותם, אבל התהליך מעלה גם כמה שאלות שהסרט והבלוג הרשמי לא פותרים עד הסוף. במה הוא שונה מדיפ פייק רגיל, למה DeepMind משתפת פעולה עם אולפן כמו Primordial Soup, ועד כמה אפשר להסתמך על תיאור התהליך כשהמקור המרכזי שמסביר אותו הוא גם ספקית הטכנולוגיה שמאחוריו.

שלושה תצלומים מספריית Cleveland

לפני שנגעו במודל, הצוות חיפש חומר גלם. הבית שבו נפגשו כבר לא קיים, ובספרייה הציבורית של Cleveland נמצאו רק שלושה תצלומים שלו, כולם מבחוץ. לגרם המדרגות שבו התרחש הרגע אין שום תיעוד.

את החסר ניסו להשלים דרך אלבומי המשפחה. הצוות זיהה שהתצלומים הביתיים צולמו כמעט תמיד מאותה נקודה וניסה להסיק מה נמצא מעבר לפריים. הם שאלו גם את ברט, שהיה אדריכל, אם אפשר להבין את מבנה המדרגות מהחזית. הוא ענה שזה יכול היה להיות כל דבר.

מכאן התחילה העבודה עם המודל. הוא קיבל תמונת בסיס ואחריה תיקונים ממוקדים: להוסיף גרם מדרגות עץ, להכהות את החלונות, להזיז את העמודים. בכל סבב מישהו בדק מה לא נכון. לרוב זו הייתה אתל.

רוב העבודה שקדמה ליצירה לא הייתה עבודה של המודל

שחזור בשני שלבים

גוגל תיארה את שיטת העבודה בבלוג שפרסם ב-9 בספטמבר מייקל צ'אנג (Michael Chang), מהנדס ב-Google DeepMind שמופיע גם בסרט. לפי הבלוג, התהליך כלל שני שלבים.

בשלב הראשון שוקמו תצלומי שחור לבן של ברט ואתל בצעירותם, כדי שהדמויות יתבססו על המראה האמיתי שלהם. בשלב השני תועדו ההבעות שלהם כיום, כולל תנועות ראש ואופן הדיבור, והן מופו על הדמויות הצעירות. כך החיוך שעל פנים בנות כ-20 מבוסס למעשה על חיוך של אדם בן 94.

ברט ואתל בצעירותם | blog.google

בסרט מציין אחד המשתתפים שהרגש של ברט נראה אחרת כשהוא מועבר מהפנים המבוגרות לצעירות. זה גם מחדד את ההבדל מדיפ פייק טיפוסי. כאן הזהות, התנועה והרגש מגיעים מאותו זוג, בשתי תקופות שונות בחייהם, ולא מאנשים שונים.

ברט בצעירותו לצד צילום שלו כיום | google.blog

התוצאה עדיין מיוצרת באמצעות מודלים, אבל מקור החומר שונה. מה שלא פורסם בבלוג הרשמי הוא רשימת הכלים המסחריים המלאה. הפוסט של צ'אנג מעדיף לתאר את התהליך במונחים פונקציונליים - "מודלים לשחזור תמונות" לקיבוע הזהות הוויזואלית, ו"מודלים לבקרת תנועה" (Pose and Performance Control) להעברת הבעות הפנים. Veo הוא מודל הוידאו היחיד שמוזכר במפורש בסרט, אבל גוגל נמנעת מלנקוב בשמו בבלוג, ככל הנראה כדי להציג את הפרויקט כהדגמת מחקר ולא כהשקת מוצר. בנוסף, הבלוג מאזכר את ג'מיני (Gemini) בהקשר נגיש יותר לקהל הרחב ככלי שבו משתמשים יכולים להעלות בעצמם תמונות משפחתיות ישנות לשחזור וצביעה.

שני מקורות - תמונה אחת

הסרט מתווכח עם עצמו

הספקות לגבי השימוש ב-AI לא מגיעים רק מבחוץ. הם נמצאים בתוך הסרט עצמו. דן קוגן (Dan Cogan), מפיק זוכה אוסקר על "Icarus" ומייסד שותף של Story Syndicate, אומר שמדובר בשאלה קיומית לקולנוע תיעודי. הקהל מעניק לז'אנר אמון מיוחד, ולכן כשמייצרים משהו שלא היה, צריך לומר זאת במפורש.

הבמאית ליז גרבוס (Liz Garbus) מנסחת את אותו מתח כחוזה עם הצופה. לדבריה, קולנוע תיעודי נשען על הסכם אמת עם הקהל, ולכן צריך לחשוף גם את הסיבוכים האתיים ואת התפרים של התהליך.

הסרט אכן עושה זאת. רואים בו ניסיונות כושלים, ויכוחים ותוצאות שלא מתקבלות מיד. גם מייקל צ'אנג אומר שדימויי AI של בני אדם גורמים לו אי נוחות, ומוסיף שהעובדה שהכלים ישתפרו מדאיגה אותו. הביקורת החריפה ביותר מגיעה מאתל. היא אומרת שצריך להיזהר מאוד לומר את האמת, ושכאשר מדמיינים, אי אפשר לדעת אם זו האמת. הסרט משאיר את המשפט הזה בלי תשובה.

הזיכרון שלא חזר

למרות המסגור סביב זיכרון, הסרט לא מראה זיכרון שחוזר. הכישלון הבולט ביותר הוא מול אתל. כשמראים לה את אחת התמונות שנוצרו, היא אומרת שהיא לא דומה לשום דבר שהיא מכירה וזה לא מה שזכרה מאותה תקופה. מבחינתה, אין שם זיכרון. תמונה אחרת עובדת טוב יותר, והסרט מציג את שתיהן.

גם התגובה של ברט להקרנה מדודה. הוא מחייך, נהנה ואומר שהזיכרונות שלו מ-Cleveland היו טובים ושמעולם לא שכח אותם. אבל בסוף הסרט הנכדה אומרת שהיא לא יודעת אם יזכור את האירוע, והבת משיבה שאולי לא, אבל שבאותו יום החוויה הייתה משמעותית עבורו.

יש גם כמה סייגים. קלינאית בסרט אומרת שטיפול באמצעות העלאת זיכרונות (reminiscence therapy) משחרר דופמין ולכן מרגיע את מצב הרוח. הטיפול עצמו מוכר בספרות, אבל ההסבר הזה נאמר ללא הפניה למחקר ולכן אי אפשר להציג אותו כממצא מבוסס.

גם Primordial Soup היא לא גורם חיצוני. האולפן, שהקים דארן ארונופסקי (Darren Aronofsky) ב-2025, פועל בשותפות עם DeepMind ומשתמש בכלים שלה כחלק מתהליך שמספק לחברה גם משוב על מודלי הווידאו. הקשר הזה חשוב להבנת האופן שבו הפרויקט נולד והאינטרסים שסביבו.

למה Google מפיקה סרט על דמנציה

לשותפות בין DeepMind ל-Primordial Soup יש היגיון טכנולוגי ברור. הפקות אמיתיות מאפשרות לבדוק מודלי וידאו בתנאים מורכבים בהרבה מסרטון הדגמה קצר. "Love, Rendered" הוא מקרה מבחן קשה במיוחד. הוא דורש נאמנות לאנשים ספציפיים, מעבר בין גילאים, המשכיות בין שוטים ושחזור של פרטים שאין להם תיעוד מלא.

בסצנה גנרית, טעות בצורת חלון או בזווית של נעל יכולה לעבור בלי שאף אחד יבחין. כאן יושבת מול המסך אישה שיודעת איך נראה העקב לפני יותר מ-70 שנה. לכן כל אי דיוק הופך מיד לבעיה מהותית.

לפרויקט יש גם ערך תדמיתי. מודלי וידאו גנרטיביים מזוהים עם סרטונים סינתטיים ועם חשש מטשטוש הגבול בין צילום אמיתי לחומר מיוצר. סרט שנבחר לפסטיבל ומציג גם את הוויכוח האתי סביב ה-AI מציב את הטכנולוגיה בהקשר שונה.

שני הדברים יכולים להתקיים יחד. הסרט יכול לעסוק בכנות בזיכרון, משפחה ודמנציה, ובמקביל לשמש את DeepMind כמקום לבדוק ולהציג את הטכנולוגיה שלה.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס מקיף לבינה מלאכותית - GenAI Master

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

מה נשאר אחרי שהמודל מסיים את העבודה

"Love, Rendered" לא מוכיח שבינה מלאכותית יכולה לשמר או להחזיר זיכרון. הוא מתעד משהו מצומצם יותר. במשך חודשים ניסו בני המשפחה וצוות ההפקה להבין איך נראה חדר מדרגות אחד ב-1955. הם חיפשו בספרייה, עברו על אלבומים, דיברו עם ברט והתווכחו על המבנה, הצבע וגובה העקב. המודל ייצר גרסאות שאפשר היה לבדוק מול מי שעדיין זוכרים.

כשהתוצאה הוקרנה, ברט חייך. הנכדה אמרה שראתה אותו מגיב כך רק פעמיים בחייה. אי אפשר לדעת מה בדיוק הוא זכר באותו רגע, והסרט עצמו לא טוען שכן. מה שכן נוצר הוא משהו מוחשי שהמשפחה יכלה לדבר עליו, לתקן ולהיזכר דרכו יחד. זו מסקנה צנועה יותר מהבטחה לשחזר זיכרון, אבל גם מדויקת יותר.