חשבון נפש ל-AI, חלק ב': הכול יהיה בסדר

בחלק הקודם הבטחתי שנעשה את הדרך ההפוכה. עוד לא הגענו ליום כיפור, אז יש זמן להקשיב גם לצד השני. הפעם נשמע את מי שמציגים חזון אופטימי מאוד לעתיד ה-AI. ואם אצל הפסימיים התברר שהם חלוקים בינם לבין עצמם, כאן מחכה בדיוק אותה הפתעה, רק מהצד השני. החלק הראשון, נפתח בג'ייקוב קוקסון, חוקר שהודיע ימים ספורים לפני החג על התפטרותו מאנטרופיק, אחת מחברות ה-AI הגדולות בעולם. יומיים אחר כך פרסם גארי מרקוס, פרופסור מאוניברסיטת ניו יורק, תגובה ישירה לדברים שלו. לדעתו הסיכוי שה-AI יחסל את המין האנושי בחמש השנים הקרובות קרוב מאוד לאפס, והרעיון הזה פשוט מופרך. אבל מרקוס אופטימי רק בשאלה הזאת. בכל השאר הוא לא. באותו טקסט עצמו הוא מזהיר מפני אסון מסוג אחר: כזה שעלול להרוג אחוז ומעלה מהאנושות, או לפגוע קשות בציוויליזציה. הסיכון הזה, בעיניו, ממשי לגמרי.

ניוזלטר –

מה בעצם מבטיחים לנו

ב-8 ביוני 2026 פרסמה OpenAI מסמך שסם אלטמן (Sam Altman) חתום עליו. אחת המטרות שבו נוגעת ישירות לכולנו: לתת AGI אישי לכל אדם על פני כדור הארץ, כלומר בינה מלאכותית כללית שמתמודדת עם מגוון רחב מאוד של משימות.

המטאפורה שנבחרה שם היא לא איזו קפיצה טכנולוגית דרמטית, אלא החשמל שהגיע לעיירה כפרית באמריקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. והרעיון מאחורי ההשוואה חשוב. החשמל לא הגיע לשם כמהפכה. הוא הגיע כנוחות קטנה, ואחריה עוד אחת, ואז עוד אחת. אף אחת מהן לא נראתה באותו רגע כמו שינוי היסטורי. וזאת בדיוק הנקודה שלהם: בלי שאף אחד הרגיש רגע מכונן, תוחלת החיים הממוצעת עלתה באותן שנים ביותר מ-20 שנה.

מכאן גם הדוגמאות שהמסמך נותן ל-AI, וכולן יומיומיות לגמרי: להתמצא בחשבון רפואי, ללמוד מיומנות חדשה, לפתוח עסק קטן, לטפל בהורה מבוגר. אף אחת מהן לא נשמעת כמו מהפכה, וזו בדיוק הכוונה.

מארק צוקרברג הרחיק לכת. ב-10 באוגוסט הוא פרסם מאמר שמבטיח לכל אחד סוכן אישי. סוכן הוא תוכנת AI שמבצעת משימות בעצמה, בלי שתשבו מולה ותנחו אותה צעד צעד. לפי התיאור שלו, הסוכן הזה יכיר אתכם ואת המטרות שלכם ויעבוד בשבילכם מסביב לשעון. יהיו גם גרסאות חינמיות, נגישות למיליארדי אנשים. הטענה המרכזית שלו היא שהתרומה הגדולה של המערכות האלה תהיה המצאה, לא אוטומציה. ושם מופיע משפט שקשה לפספס: לדעתו זה יוביל לא רק לצמיחה כלכלית גדולה יותר, אלא גם ליותר תעסוקה לאורך זמן, לא פחות.

דריו אמודיי, מנכ"ל אנטרופיק, מביא את הנתון שהכי קל למדוד. לדבריו, בתוך 4 שנים בלבד עברו המודלים מקושי בכתיבת שורת קוד אחת שעובדת לכתיבת רוב הקוד בחברות ה-AI הגדולות. אם קצב השיפור הזה יימשך עוד שנה או שנתיים, הוא כותב, נגיע למה שהוא מכנה "מדינה של גאונים במרכז נתונים". כלומר כוח מחשוב שמתפקד כמו אוכלוסייה שלמה של חוקרים מבריקים שעובדים במקביל.

אילוסטרציה

ויש אצלו משפט שקשה לבעלי עסקים להתעלם ממנו. אמודיי חוזר על התחזית שאדם יחיד יוכל לבנות חברה של מיליארד דולר. לדבריו כבר היום צוותים של כמה אנשים בונים עסקים עם הכנסות גבוהות מאוד. אלטמן מנסח את זה אחרת: לכל מי שרוצה להקים חברה יש עכשיו עובדים ברמה של גאונים בכל תחום.

ויש קול רביעי. דמיס הסאביס מכהן מאז 5 באוגוסט כיושב ראש Google DeepMind וכמדען הראשי של Alphabet. הוא כתב לעובדים שלו שהגענו לרגע מכונן בהיסטוריה האנושית, ושהוא מרגיש שה-AGI קרוב. לדבריו הגיע הזמן שה-AI יוכיח את ערכו, ואין דרך טובה יותר מאשר לרפא סוף סוף מחלות כמו סרטן.

ואז הם בולמים את עצמם

מה שמעניין הוא שאף אחד מהם לא לוקח את האופטימיות עד הסוף.

אלטמן בכלל מסרב שיקראו לו אופטימיסט. בריאיון ל-Axios מ-3 בספטמבר הוא אמר שב-OpenAI רואים את עצמם כמי שנמצאים בדיוק באמצע: לא אופטימיים ולא פסימיים. באותו ריאיון הוא אמר גם משפט שקשה לשייך לאופטימיות. הדור הבא של המודלים, לדבריו, יטלטל את כולם, כי היכולות שלהם כבר עוברות את רמת בני האדם בתחומים רבים. ומכאן והלאה, לדעתו, מה שיאט את הקצב זה כבר לא היכולת הטכנולוגית - זה הזמן שלוקח לוודא שהמערכות בטוחות, ושהן עושות באמת מה שהתכוונו שיעשו.

אמודיי מרחיק לכת עוד יותר. באמצע אוגוסט הוא כתב שהביקורת המדויקת ביותר על חברות ה-AI, כולל אנטרופיק, היא שהן עדיין לא עמדו בהבטחות הגדולות שלהן. והאשמה, לדבריו, כולה שלהן.

צוקרברג, בשיחת המשקיעים של Meta ב-29 ביולי, ניסח את זה כך: לדבריו מדובר בהשקעה גדולה ובהימור גדול. ובאותה נשימה הודה שבאותו מועד המוצר שהוא מבטיח עדיין לא יצא ללקוחות. הוא גם תיאר איך הסוכנים עובדים היום: צריך להתעסק לא מעט כדי להפעיל אותם, ואז לרגע זה נראה קסום, ואחר כך זה עלול פשוט להישבר.

וגם אצל הסאביס אפשר לשמוע את זה. אם עדיין צריך להוכיח את הערך, סימן שהוא עוד לא הוכח.

כל אחד מהם מבטיח משהו אחר

ואז התחלתי להשוות בין ההבטחות עצמן, וזה נהיה מעניין.

לפני שנכנסים לזה, צריך להבין משהו שקשה לראות מכאן. בישראל כמעט כולם מתלהבים מ-AI, וקול אחר כמעט לא נשמע. בארצות הברית התמונה שונה לגמרי. יש שם התנגדות ציבורית ממשית, מאבקים של תושבים נגד הקמת מרכזי נתונים ליד היישובים שלהם, ואווירה כללית הרבה פחות אוהדת. אלטמן עצמו אמר בריאיון שאנשים שונאים מרכזי נתונים, ושהיחס הציבורי ל-AI כרגע די שלילי. צוקרברג אפילו הקצה מיליארד דולר לקהילות שחיות ליד מרכזי הנתונים של Meta. אז כשמדברים שם על להחזיר אמון, זה האמון שמתכוונים אליו.

והנה המחלוקת הראשונה. צוקרברג כתב במאמר שלו שמפתיע אותו כמה השיח של מפתחי ה-AI מלא בתחזיות אסון. 5 ימים אחר כך כתב אמודיי שקמפיין שיווקי נוצץ עם ספין חיובי הוא לא הדרך להחזיר את האמון. כבר ביוני הוא דחה את הגישה הזאת: בתעשייה נהוג לראות בהתנגדות ל-AI בעיה של יחסי ציבור, והוא לא מקבל את זה. אנשים מודאגים, הוא כותב, כי הם מזהים נכון שהסיכונים אמיתיים.

המחלוקת השנייה חדה עוד יותר, והיא נוגעת לעבודה. צוקרברג צופה יותר תעסוקה לאורך זמן. אמודיי כותב שיש סיכוי לא מבוטל שה-AI יגרום לאובדן משרות משמעותי ומתמשך. וייתכן שזו לא תופעת לוואי, אלא בדיוק מה שהטכנולוגיה הזאת עושה. שניהם אופטימיים, ושניהם פרסמו את הדברים בחודשים האחרונים.

ואז מגיע הוויכוח ששינה לי את נקודת המבט. ארווינד נאראיאנן, פרופסור למדעי המחשב בפרינסטון, נשא הרצאה ב-9 ביולי בכנס ICML בסיאול, אחד מכנסי המחקר המרכזיים בתחום. הוא לא טוען שה-AI חלש. הוא טוען שצוואר הבקבוק נמצא במקום אחר לגמרי.

חשבו על זה ככה. נניח שאתם בונים בית, והשגתם את האדריכל הכי טוב בעולם. הוא מכין לכם תוכניות מושלמות ביום אחד במקום בחצי שנה. מצוין. אבל היתר הבנייה מהוועדה המקומית עדיין ייקח שנתיים, והקבלן עדיין יאחר. התוכניות מעולם לא היו צוואר הבקבוק.

זו בדיוק הטענה של נאראיאנן לגבי תרופות. לדבריו החלק הקשה בפיתוח תרופה הוא הניסויים בבני אדם, שיכולים לדרוש משתתפים רבים ושנים ארוכות. זה צוואר בקבוק שנמצא מחוץ למעבדה, ושום כמות של כוח מחשוב לא תקצר אותו. כלומר גם אם הסאביס צודק לחלוטין לגבי היכולת, זה לא בהכרח מקרב את התרופה למדף בבית המרקחת. נאראיאנן מנסח את זה כך: אף פריצת דרך אחת ביכולות לא תספיק לבדה. הערך הכלכלי מגיע רק כשהעולם באמת מתחיל להשתמש בזה, וזה תהליך איטי שקורה מחוץ למעבדה.

ויש מחלוקת גם על השאלה הבסיסית ביותר: האם כבר הגענו. ג'נסן הואנג הוא מנכ"ל Nvidia, החברה שמייצרת את השבבים שכל מודלי ה-AI רצים עליהם. בשיחת המשקיעים ב-26 באוגוסט הוא אמר שבמובנים רבים ולמשימות רבות אפשר לומר שכבר השגנו AGI. ב-6 בספטמבר הוא הכריז ב-X:

"AGI הגיע". לדבריו זה קרה אחרי שהמודל GPT-6 Astra אומן, כלומר נבנה ולמד, על כ-100 אלף שבבים מתקדמים שלו. מרקוס הגיב באותו יום: הואנג לא הביא ראיות ולא הגדרות, וזה נראה לו כמו ניסיון להשתלט על שאלה מדעית בכוח תאגידי.

אילוסטרציה

למי משתלם שנאמין

בסוף חלק א' כתבתי שלכל סיפור כאן יש מישהו שמרוויח ממנו. זה נכון גם בצד הזה, והפעם מי שמנסח את זה הכי טוב הוא דווקא מישהו מבפנים.

אנדרו אנג מנהל חברת הכשרה בתחום ה-AI וגם קרן השקעות, כתב שהוא שמח שהאופנה לצרוך כמה שיותר טוקנים סוף סוף דועכת. טוקנים הם יחידות המידע שהמודל מעבד, ובמסלולי חיוב לפי שימוש הן הבסיס לחשבון שלכם. מעבר לנקודה מסוימת, הוא מסביר, אתם משלמים יותר ומקבלים פחות, כי בארגון יש צווארי בקבוק שלא נפתרים בכך שמזרימים עוד ועוד טוקנים. ואז מגיע המשפט: יש כמובן אינטרס כספי לחברות שמוכרות טוקנים לעודד את כולם לצרוך כמה שיותר. חלק מחברות ה-AI הגדולות, הוא מוסיף, אפילו מפיצות המלצות איך לצרוך יותר.

אנג ממשיך עם שתי דוגמאות משלו, ושתיהן מוכרות לכולנו. מוסכים ממליצים להחליף שמן כל 5,000 קילומטר בערך, הרבה יותר מכפי שרוב המכוניות באמת צריכות. ורופאי שיניים אומרים שמספיקה כמות משחה בגודל אפונה, בזמן שהפרסומות מראות פס ארוך לכל אורך המברשת. שמן ומשחת שיניים הם מוצרים מצוינים, הוא מדגיש. פשוט כדאי לדעת מי נותן לכם את ההמלצה. אנג עצמו לא ניטרלי, כמובן. אבל הוא זה שאמר את הדברים בקול.

והתבנית חוזרת על עצמה. Nvidia מוכרת את המחשוב שכולם קונים. Meta הודיעה שתוציא בין 130 ל-145 מיליארד דולר על תשתיות ב-2026, והכסף שנשאר לה ביד בסוף הרבעון השני ירד ל-784 מיליון דולר. היא הימרה כל כך בגדול, שהיא כבר לא באמת יכולה להרשות לעצמה שהחזון הזה לא יתממש. אנטרופיק השיקה ב-30 ביוני כלי עבודה לחוקרים בתחומי מדעי החיים, כולל פיתוח תרופות. הסאביס, שמדבר על ריפוי סרטן, ממשיך לעמוד גם בראש Isomorphic Labs, חברה לגילוי תרופות. והמנהלת הכספית של OpenAI מתארת בעצמה את המעגל: ההכנסות מהשימוש הגובר מממנות עוד מחקר ועוד תשתיות, שמביאים עוד שימוש. וגם ל-Axios, שממנה ציטטתי כאן חלק מדבריו של אלטמן, יש הסכם מסחרי עם OpenAI.

ויש מספר אחד ששווה להתעכב עליו. צוקרברג כתב במאמר שלו שמדינות כמו סין מחברות לרשת יותר מגיגה-ואט של כוח גרעיני כל שבועיים. גיגה-ואט הוא בערך כור גרעיני גדול אחד, כלומר לפי התיאור הזה מדובר בעשרות כורים חדשים בשנה. נתוני מינהל המידע האנרגטי של ארצות הברית מספרים משהו אחר: התוספת הגרעינית השנתית של סין נמדדת בגיגה-ואטים בודדים, לא בעשרות. אלה לא בדיוק אותן תקופות מדידה, אבל הפער גדול מכדי להתעלם ממנו. בחלק הקודם הזכרתי שגם מי שמדבר בתום לב יכול לומר מספר לא מדויק. הנה עוד אחד.

מה באמת אפשר לעשות עכשיו

אחרי שני החלקים, הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא שאף צד לא מחזיק בתמונה שלמה. הפסימיים חלוקים בינם לבין עצמם, האופטימיים חלוקים בינם לבין עצמם, וכל קבוצה רוצה שנאמץ את הגרסה שלה כבר היום. אז ההצעה שלי לשנה הקרובה היא פשוט לנשום.

כבר ארבע שנים שהתחום הזה דוהר. כל יום יוצא כלי חדש, כל שבוע מישהו מכריז על פריצת דרך, ועוד לא הספקתם לבדוק דבר אחד וכבר יצא הדבר הבא. עכשיו זה קורה גם לדעות. בבוקר אחד אומרים לכם שה-AI עומד להציל את העולם, ובערב שכולנו אבודים. הכול קיצוני, הכול דרמטי, והכול דורש מכם להגיב מיד.

ימי חשבון הנפש נועדו בדיוק להפך. במקום לשאול מי מהם צודק, תשאלו מה קרה אצלכם בשנה שעברה. אילו תהליכים באמת נכנסו לעסק, מה מהם עדיין עובד היום, וכמה זמן או כסף הם חסכו לכם בפועל. אם משהו לא הביא שום ערך, שווה לשאול למה. אולי הכלי לא התאים, אולי התהליך לא הוגדר נכון, ואולי פשוט לא היה מי שיתחזק אותו.

כי ההייפ יבוא וילך, הכלים יבואו וילכו, והדעות בטוח יבואו וילכו. מה שיישאר זה מה שבאמת קרה אצלכם, בעסק ובחיים. שם נמצאת התשובה שנוגעת לכם, והיא לא תלויה באף אחד מהאנשים שדיברנו עליהם כאן.

שני החלקים לא נועדו להכריע מי צודק, אלא לתת לכם לשמוע את הצדדים ולהחליט לבד.

גמר חתימה טובה!