ממאות עוקבים למיליוני צפיות: איך מצאתי את הקול היצירתי שלי בעולם ה-AI

לפעמים דווקא שינוי שלא בחרנו בו מוביל אותנו למקום המדויק ביותר. במאמר הזה אני מספרת על הדרך שעשיתי אל עולם יצירת הווידאו בבינה מלאכותית, על לידתה של MiMi, דמות שנוגעת בנשים מכל העולם, ועל האמונה שלי שגם כשהטכנולוגיה מאפשרת ליצור כמעט הכול, הסיפורים האנושיים הם אלה שמעניקים ליצירה משמעות.

הרגע שבו המדבר שינה את התמונה

זה היה אוגוסט, בשיא החום, ודמיינתי את הרגע הזה במדבר, ממש לפני שהשמש מתחילה לקפוח. השעה שבה עוד יש קצת אוויר, הבדים מתנועעים ברוח, ויושבי המדבר חוגגים בטקס של קצב, תנועה ושמחה. את התמונה הזאת רציתי להפוך לסרטון.

אני רוקדת מחול צועני כבר יותר מ-20 שנה, כך שהחיבור לקצב, לתנועה, למוזיקה ולתרבויות שונות הוא חלק בלתי נפרד ממני. הפעם החלטתי גם ליצור את המוזיקה בעצמי. עד אז הסתמכתי על מוזיקה קיימת, ולא פעם מצאתי את עצמי מתוסכלת כי שום דבר לא התאים בדיוק למה ששמעתי בדמיון.

זו הייתה עבודה לא פשוטה. יצרתי המון פריימים, חיברתי ביניהם, דייקתי את התנועות, המוזיקה, הקצב והתזמון. וגם בסוף, הסרטון לא היה מושלם בעיניי. ראיתי דברים שעוד יכולתי לשפר. אבל אחרי כל ההשקעה החלטתי לשחרר אותו. ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו.

הסרטון הגיע לכמעט 300 אלף צפיות, יותר מ-25 אלף לייקים ואלפי שיתופים ושמירות. מפרופיל קטן עם כ-730 עוקבים, הצטרפו אליי כמעט 8,000 עוקבים חדשים! זה היה מרגש, אבל הדבר שהכי הפתיע אותי היה דווקא התגובות.

אנשים מהודו, מאיראן, ממדינות ערב, מברזיל וממקומות נוספים כתבו שהסרטון הזכיר להם את השורשים שלהם, את התרבות שלהם, משהו מוכר ואישי. אחרים התאהבו במוזיקה ושאלו איפה אפשר לשמוע אותה.

רובם ידעו שמדובר ביצירה שנעשתה בבינה מלאכותית, וזה לא הפריע להם להתרגש ממנה. שם הבנתי משהו שמלווה אותי מאז: אנשים לא מחפשים רק יצירות יפות או טכנולוגיה מרשימה. הם מחפשים משהו להתחבר אליו.

זה לא היה הסרטון הראשון שלי. קדמו לו חודשים של ניסיונות, למידה, יצירות בסגנונות שונים, לא מעט תסכולים וגם רגעים קטנים של התלהבות. אבל זה היה הסרטון הראשון שבו הרגשתי שמשהו משמעותי קורה. פתאום היצירה שלי הגיעה לאלפי אנשים שלא הכרתי, ומשהו התחיל להשתנות.

אבל כדי להבין איך הגעתי בכלל ליצור טקס מדברי באמצעות AI, צריך לחזור קצת אחורה.

רגע, איך בכלל הגעתי לכאן?

תמיד הייתי סקרנית לגבי טכנולוגיות חדשות. אני נמשכת לדברים שמתפתחים, משתנים ופותחים אפשרויות שלא היו קיימות קודם. עוד כשה-AI התחיל להיכנס לתודעה, רציתי להבין מה אפשר לעשות איתו.

באותה תקופה עבדתי כשכירה בשיווק דיגיטלי, צילום ותמיכה באתרי אינטרנט. בעבר גם עסקתי בתכנות מחשבים, כך שעולמות הטכנולוגיה תמיד הרגישו לי טבעיים. ביקשתי ללמוד AI כהשתלמות מקצועית ונרשמתי לקורס המקיף של Let's AI, באחד המחזורים הראשונים.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס מקיף לבינה מלאכותית - GenAI Master

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

למדתי את היסודות, הכרתי את האפשרויות והתחלתי להתנסות בבית. במקום העבודה שלי ההתלהבות הייתה קצת פחות גדולה, אבל אני המשכתי להסתקרן. ואז, אחרי שמונה שנים במקום עבודה שהיה עבורי כמו בית, התרחשו שינויים משמעותיים. עזבתי עבודה שהייתי בטוחה שאשאר בה עד הפנסיה.

פתאום הייתי בבית, חתמתי אבטלה ושאלתי את עצמי: טוב, מה עכשיו? ידעתי שאני לא רוצה לחזור בדיוק לאותו מקצוע. רציתי שינוי. משהו שיחבר את הניסיון המקצועי שלי עם כל הדברים שאני אוהבת לעשות.

נכנסתי לוובינר של Let's AI שעסק ביצירת סרטים ופרסומות באמצעות בינה מלאכותית, ופשוט נדלקתי. האפשרות לקחת רעיון שקיים רק בראש שלי ולהפוך אותו לסרטון, בלי ללמוד עכשיו ארבע שנים אנימציה או קולנוע, הדהימה אותי.

ופתאום הבנתי שזה לא חייב להסתכם בפרסומות. אפשר ליצור סרטים שמעבירים רגשות, רעיונות, ערכים ומסרים חברתיים. אפשר להשפיע על אנשים. היה גם שיקול מעשי. זו הייתה תקופה של מלחמה וחוסר ודאות בישראל, ורציתי לבנות לעצמי מקצוע שיאפשר לי לעבוד מכל מקום בעולם.

רציתי לדעת שאם ארגיש צורך להתרחק לרגע מהמציאות כאן, תהיה לי האפשרות לעשות זאת. וככה, מתוך שילוב של סקרנות, צורך בשינוי ורצון בחופש יצירתי ואישי, התחיל המסע שלי ביצירת וידאו ב-AI.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס יצירת סרטים עם AI

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

ואז מימי הגיעה הביתה והורידה את החזייה

מימי לא נולדה מתוך אסטרטגיה שיווקית. לא ישבתי ותכננתי דמות שתייצג את כל מה שנשים בגיל המעבר עוברות. זה קרה הרבה יותר בפשטות. יום אחד חזרתי הביתה, והחזייה שהייתי איתה כל היום פשוט הציקה לי. כל אישה שמכירה את הרגע הזה יודעת בדיוק על מה אני מדברת.

באותה תקופה נתקלתי במשפט שהצחיק אותי מאוד: Home is where the bra is not.

אמרתי לעצמי: יאללה, אני עושה על זה סרטון! את הדמות יצרתי בעזרת ChatGPT. כבר יצרתי איתו הרבה דמויות, והוא הכיר את ההעדפות שלי: שיער כסוף ומתולתל, נשים מלאות, פנים טבעיות ולא מושלמות מדי.

מימי ממש לא נבנתה במכוון בדמותי. היא גם לא באמת דומה לי, לפחות בעיניי. אבל באופן משעשע, כמעט כל מי שמכיר אותי אומר: "רוני, זאת את!" אפילו שם לא היה לה בהתחלה.

השם נולד מהתגובות. נשים מכל העולם כתבו שוב ושוב: "It's me!", "This is me!", "Exactly me!". מכל ה-Me, Me, Me האלה נולדה MiMi.

הסרטון הראשון שלה עבר את רף 10 מיליון הצפיות והביא איתו יותר מ-20 אלף עוקבים חדשים. הייתי בהלם. אבל הפעם אנשים לא רק הגיבו לסרטון, הם התחילו לבקש עוד מהדמות הזאת. אז המשכתי ליצור.

מימי התחילה להתמודד עם רגעים קטנים ומוכרים מחיי היומיום: גלי חום, התעטשות שמגיעה עם הפתעות, שיער עקשן בסנטר, חוסר סבלנות, תסכול, והרגע הזה שבו סוף סוף מצליחים למצוא את המפתחות או להשתחרר ממשהו שמציק.

אני בת 53, ואני מכירה את העולם הזה מקרוב. מה שאני אוהבת במימי הוא שהיא לא מנסה להיות מושלמת. היא מתאמצת, מתעצבנת, עושה פרצופים, ולרוב מגיעה בסוף לאיזשהו רגע קטן של הקלה וסיפוק.

אני חושבת שלא מדברים מספיק על החוויות האלה, ובטח לא בהומור. ודווקא בתקופה של מתח, מלחמה וחוסר ודאות, חשוב לי ליצור גם דברים שגורמים לאנשים לצחוק. לתת רגע של שחרור מהמציאות. מימי הפכה לדמות שאנשים מזהים, מחכים לה ומבקשים עוד ממנה. מבחינתי, זו אחת המתנות הגדולות ביותר של היצירה הזאת.

תחפושות, אופנה וקצת קסם: העולמות האחרים שלי

לצד מימי, אני מאוד אוהבת ליצור עולמות חזותיים שונים לחלוטין.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להתחפש. לא רק בפורים. תחפושות, תלבושות, תיאטרון, האפשרות להפוך לרגע לדמות אחרת, להמציא מראה, לבנות עולם. עם השנים הצטרפו לזה לימודי עיצוב אופנה ותדמיתנות, עבודה בתחום, ואהבה גדולה לבדים, גזרות, צבעים, סטיילינג ותנועה.

כל אלה מוצאים היום את דרכם אל היצירות שלי. אני מאוד אוהבת ליצור סרטוני אופנה ותצוגות מסלול, ולא בהכרח עם הדוגמניות שאנחנו רגילים לראות בפרסומות. יצרתי גם תצוגות אופנה עם נשים מלאות, בעלות נוכחות, ביטחון ואופי.

התרגשתי במיוחד מהתגובות של אנשים ששמחו לראות ייצוג אחר של נשים על מסלול אופנה. לפעמים אני לוקחת פריט בודד, כמו מעיל, זוג נעליים או תכשיט, ומדמיינת סביבו קמפיין שלם. עם דמויות, סביבה, מוזיקה, תנועה ושפה חזותית.

ולפעמים אני פשוט נותנת לדמיון להשתולל. אני אוהבת סוריאליזם. את החיבור בין משהו שאנחנו מכירים מהמציאות לבין משהו שלא יכול להתקיים בה באמת. באחד הבקרים יצאתי לצלם שדה כותנה. הסתכלתי על הצמר גפן הלבן שעל הצמחים, ופתאום הוא הזכיר לי את הפאות הלבנות והמפוארות של פעם.

מכאן התחיל להתגלגל רעיון לדמויות סוריאליסטיות עם תסרוקות ותלבושות שנולדו מתוך הכותנה עצמה. אלה הרגעים שאני הכי אוהבת ביצירה: כשמשהו קטן, כמעט מקרי, מדליק את הדמיון והופך לעולם שלם.

יש לי גם מקום מיוחד ליצירות בעלות מסר חברתי. למשל, לקראת פתיחת שנת הלימודים יצרתי סרטון על חרם בכיתה, מתוך רצון להשתמש ביצירה שלי לא רק כדי לבדר או לרגש, אלא גם כדי לעורר מחשבה ומודעות לנושאים שחשובים לי.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס יצירת מוזיקה עם AI

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

אין לי ז'אנר אחד. ואולי זה דווקא מה שמאפיין אותי.

אם מסתכלים על העבודות שלי, קשה למצוא ביניהן מכנה משותף ברור. יום אחד אני יוצרת סרטון הומוריסטי על גיל המעבר, ביום אחר תצוגת אופנה ריאליסטית, דמויות סוריאליסטיות שנולדו מתוך הטבע, סרטון על קיימות או טקס מדברי מלא קצב ותנועה.

אני לא מרגישה צורך להגביל את עצמי לז'אנר אחד. יש לי הרבה תחומי עניין, הרבה רעיונות והרבה דברים שאני רוצה לספר. ומה שמפתיע אותי במיוחד הוא שלמרות השוני הגדול בין הסרטונים, אנשים שמכירים את העבודות שלי מספרים שהם כבר מזהים את הסגנון שלי. לפעמים אפילו לפני שהם רואים מי יצר את הסרטון.

זה מרתק אותי, כי אני בעצמי לא תמיד יודעת להגדיר מהו הסגנון הזה. אולי זו התנועה, אולי הצבעוניות, אולי הדמויות הלא שגרתיות, ואולי פשוט משהו בדרך שבה אני מסתכלת על העולם. כנראה שלא חייבים ליצור תמיד את אותו הדבר כדי שתהיה לך שפה יצירתית משלך.

ההשראה נמצאת בחיים עצמם

הרעיונות שלי מגיעים כמעט מכל מקום. מגיל המעבר, מהתסכולים הקטנים, מהיחסים עם הבן המתבגר שלי, מהטבע, מאופנה, ממוזיקה, מריקוד וגם מסרטים שאני רואה. אני רוקדת כבר שנים רבות, ותנועה היא חלק בלתי נפרד ממני. גם בסרטונים שלי אני אוהבת להכניס קצב, גרוב וריקוד. אפילו מימי, עם כל התסכולים שלה, מוצאת את עצמה לפעמים רוקדת.

אני אוהבת גם לצפות בסדרות בנטפליקס וללכת לקולנוע, אבל היום אני כבר לא מסתכלת על סרטים באותה דרך. אני שמה לב לזוויות הצילום, לתנועת המצלמה, לקומפוזיציה, לתאורה ולמעברים בין הסצנות. אני לומדת גם מזה.

ולצד ההשראה האישית, אני חושבת הרבה על האפשרויות המסחריות. איך אפשר להציג מוצר בדרך אחרת? איך הופכים בגד, תכשיט או רעיון לסרטון שמותג יוכל להשתמש בו? אני לא מחפשת השראה בתוך ה-AI. אני מביאה אליו את ההשראה מהחיים שלי.

מה באמת קורה מאחורי סרטון של 30 שניות?

אחד הדברים שמפתיעים אנשים בעולם יצירת הווידאו ב-AI הוא כמות העבודה שיכולה להסתתר מאחורי סרטון קצר. אצלי הכול מתחיל ברעיון. אני שואלת את עצמי מה אני רוצה לספר, מה צריך לקרות, איפה נמצא ההומור, האם הוא מספיק חד או אולי מוגזם מדי, ומה אני רוצה שהצופה ירגיש בסיום.

בשלב הזה אני נעזרת הרבה ב-ChatGPT לפיתוח ולדיוק הרעיון. בתחילת הדרך עבדתי לא מעט עם Kling. הייתי בונה סטוריבורד מפורט, מתכננת כל שוט בנפרד, מייצרת את הקטעים ואז מחברת אותם בעריכה.

כשהתחלתי לעבוד עם Seedance, הרגשתי קפיצת מדרגה משמעותית. האפשרות ליצור רצפים ארוכים ומחוברים יותר, עם תנועה ומעברים טבעיים, שינתה את שיטת העבודה שלי. היום אני עובדת בעיקר בתוך Xfield (Higgsfield AI), ומשתמשת ב-Seedance להפקת הווידאו.

בסרטונים מסוימים אני כבר לא צריכה לבנות סטוריבורד מלא. אני יוצרת תמונת בסיס טובה, מגדירה את הדמויות ומפרטת שוט אחר שוט מה אני רוצה שיקרה. אבל גם היום זה כמעט אף פעם לא נגמר בניסיון הראשון.

בדרך כלל נדרשות לי שתיים עד שלוש איטרציות, ולפעמים אני יוצרת כמה גרסאות ולוקחת מכל אחת את הקטעים שעבדו הכי טוב. אחד האתגרים הגדולים הוא לשמור על עקביות הדמויות ועל האמינות של התנועה. בסרטונים ריאליסטיים אני מקפידה על זה במיוחד.

אני לא אוהבת תוצאות שהן "AI slop": המראה הפלסטי, הפנים החלקות מדי, הדמויות המושלמות מדי, התחושה שכולם יצאו מאותה תבנית. אני רוצה דמויות עם אופי. נשים וגברים שנראים טבעיים, עם הבעות, נוכחות, ולעיתים גם חוסר שלמות קטן שהופך אותם לאנושיים.

לכן אני משקיעה לא מעט בבניית דמויות, בחיפוש השראה ובדיוק הפרטים. ככל שאני צוברת ניסיון, התהליך הופך מהיר ויעיל יותר, אבל עדיין יש מאחוריו לא מעט חשיבה, עבודה ובחירות.

להיזהר שה-AI לא ייקח את ההגה

יש עוד משהו שחשוב לי מאוד בתהליך היצירה. ל-AI יש נטייה קצת להשתלט אם לא מגיעים אליו עם כיוון ברור. הוא מציע רעיונות, מוסיף, מפתח, מתלהב, ולפעמים כל מה שהוא מציע נשמע מצוין. קל מאוד להיסחף אחריו. אבל מדי פעם אני עוצרת ומסתכלת על מה שיצרתי עד עכשיו.

אני שואלת את עצמי: רגע, זה בכלל מה שרציתי ליצור? אני מתחברת לזה? אני מרגישה את זה? או שפשוט נסחפתי אחרי רעיון שה-AI הציע לי? כי בסופו של דבר זו היצירה שלי, והאמירה צריכה להיות שלי.

אני אוהבת להשתמש ב-AI כשותף לחשיבה, כמקור לאפשרויות וככלי שמאפשר לי להגשים רעיונות. אבל אני לא רוצה שהוא יחליט במקומי מה מרגש אותי, מה מצחיק אותי ומה אני רוצה לומר.

בעולם הזה אי אפשר להפסיק ללמוד

אני לא תסריטאית ולא במאית בהכשרתי. לא למדתי קולנוע באופן מסודר. ולכן אני לומדת. כל הזמן. קוראת כתבות, נכנסת למדריכים, משתתפת בוובינרים, עוקבת אחרי יוצרים שמשתפים את תהליכי העבודה שלהם, וצופה בהרבה ניסויים והדגמות.

מוזיקה, למשל, היא תחום שאני מאוד אוהבת, אבל לא תמיד פשוט לי לבנות בדיוק את מה שאני שומעת בראש. אז אני ממשיכה ללמוד גם את זה. קצב ההתפתחות של התחום הזה פשוט מטורף.

לפעמים שיעור אחד משנה לחלוטין את שיטת העבודה. אם לא הייתי נחשפת לפני כמה חודשים להדרכה על Xfield, יכול להיות שהייתי ממשיכה לעבוד בשיטה הישנה שלי, לייצר שוט אחרי שוט ולחבר ביניהם, במקום להשתמש באפשרויות החדשות ליצירת רצפים שלמים.

מבחינתי, הסקרנות והנכונות ללמוד הן חלק בלתי נפרד מהיכולת ליצור.

וכמה באמת עולה ליצור סרטון AI?

זו שאלה שעולה הרבה, והתשובה היא שאין מחיר אחד. אני משתמשת בכמה כלים בתשלום, וכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר: ChatGPT לפיתוח רעיונות ותמונות, Xfield ו-Seedance להפקת וידאו, CapCut ו-Canva לעריכה ועיצוב, ולעיתים כלים נוספים למוזיקה, קול וליפסינק.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס קנבה ובינה מלאכותית

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

סביבת העבודה שלי עולה בסדר גודל של כ-200-250 דולר בחודש, ולעיתים יותר, בהתאם לכמות הקרדיטים הנוספים שאני רוכשת. גם כשאני משתמשת במסלול מנוי מתקדם, הקרדיטים לא תמיד מספיקים לי.

יש ניסיונות שלא מצליחים, דמויות שדורשות תיקון, סצנות שצריך לייצר מחדש, ולעיתים כמה גרסאות שונות עד שמגיעים לתוצאה הרצויה. לכן חשוב להבחין בין העלות הטכנית של יצירת כמה שניות וידאו לבין העלות האמיתית של סרטון מוגמר.

מאחורי כל סרטון יש גם זמן עבודה: פיתוח הרעיון, תכנון, בניית דמויות, ניסויים, בחירה בין תוצאות, עריכה, מוזיקה וסאונד. אני עדיין נמצאת בשלב שבו אני מפתחת את RK Visuals כעסק, וחלק משמעותי מההשקעה שלי היום הוא בלמידה, בניסויים ובבניית תיק עבודות מקצועי.

מבחינתי, כל פרויקט כזה הוא לא רק עוד סרטון. הוא גם דרך להתנסות, להרחיב את היכולות שלי ולגלות מה עוד אפשר לעשות עם הכלים האלה.

אז מה הלאה?

כשהתחלתי להתנסות בבינה מלאכותית, לא דמיינתי שיגיע יום שבו סרטונים שיצרתי בבית יזכו למיליוני צפיות ויגיעו לאנשים מכל העולם. מה שהתחיל מסקרנות טכנולוגית הפך עבורי למקום שבו אני יכולה לחבר בין כל הדברים שאני אוהבת: צילום, אופנה, תנועה, מוזיקה, הומור, טבע ודמיון.

היום אני בונה ומפתחת את RK Visuals, ומתמקדת גם ביצירת סרטוני קונספט וקמפיינים חזותיים למותגים בתחומי האופנה, התכשיטים והלייפסטייל.

מימי ממשיכה להסתבך בחיי היומיום ולהצחיק נשים מכל העולם, ואני ממשיכה לחקור גם עולמות חזותיים אחרים, להתנסות וללמוד. אני עדיין בדרך. יש הרבה דברים שאני רוצה ליצור, ויש עוד המון שאני רוצה ללמוד.

אבל אם יש משהו אחד שהמסע הזה לימד אותי, הוא שהטכנולוגיה יכולה לפתוח לנו אינסוף אפשרויות, אבל היא לא מחליפה את הסקרנות, את הרגש ואת נקודת המבט האישית שלנו. בעולם שבו כמעט כל אחד יכול ליצור תמונות וסרטונים, מה שחשוב הוא לא רק מה הכלים מסוגלים לעשות, אלא מה אנחנו בוחרים לעשות איתם.