רוחות רפאים במשרד – הכפיל הדיגיטלי שעובד במקומכם

לא עוד סתם אווטאר דיגיטלי

רבים מאיתנו כבר מכירים טכנולוגיות של אווטארים דיגיטליים. חברות כמו HeyGen או D-ID הישראלית כבר מאפשרות לנו ליצור דמויות מדברות ואף לשלוח אותן לזום (זה לא דבר חדש) או להפיק על בסיסן סרטוני הדרכה. אז מה החידוש הגדול של MyPersonas? ההבדל טמון בקונטקסט ובאישיות (כך לטענת החברה). בעוד שאווטארים רגילים מתמקדים בעיקר בסינכרון שפתיים ובוויזואליה, ה”תאומים הדיגיטליים” החדשים לומדים את האדם עצמו לעומק. המערכת מאומנת על שעות של וידאו, הקלטות קול, שיחות זום, מצגות וגם הטקסטים והמיילים שהעובד כתב. התוצאה היא דמות שלא רק נראית כמוכם, אלא גם “חושבת” ומדברת כמוכם. היא לומדת את סגנון הדיבור, האינטונציה, הגינונים האישיים ואפילו את הדרך שבה אתם מנסחים תשובות. יתרה מכך, התאום הדיגיטלי הזה מסוגל לתקשר ב-160 שפות שונות, מה שמאפשר למנהלת מישראל להדריך עובד ביפן בשפתו שלו, תוך שהיא שומרת על הניואנסים האישיים שלה.

 

 

ברמה הארגונית, הפוטנציאל עצום. קחו לדוגמה מנהלי משאבי אנוש או אנשי מפתח במשרות טכניות (IT למשל). הם מוצפים בשאלות חוזרות לאורך כל היום – “איך מגישים דוח הוצאות?”, “האם מותר לעבוד עם הכלי הזה בסביבה הארגונית שלנו?”, “כמה ימי מחלה מגיעים לי?”, “איפה נמצאת הדוקומנטציה של המוצר?”. התאום הדיגיטלי אמור להיות זמין 24/7, לעולם לא מתעייף, ויכול לענות לאותה שאלה בפעם המאה באותה סבלנות כמו בפעם הראשונה. זה משחרר את העובדים האמיתיים לעסוק במשימות אסטרטגיות ומורכבות יותר.

תיבת פנדורה של אתיקה וצורך ברגולציה

למרות הפוטנציאל הכביר וההשקה המסקרנת בכנס CES, רב הנסתר על הגלוי. מעבר לשאלות בדבר יעילות הכלי והאם הוא באמת מדלוור את מה שהוא מבטיח, ברגע שההתלהבות הראשונית שוקעת, עולות השאלות הקשות. הטכנולוגיה הזו מייצרת מצבים חדשים ביחסי עובד-מעביד שטרם נתקלנו בהם.

למי שייך התאום הדיגיטלי

האינטואיציה אומרת שהפנים והקול הם הרכוש הבלעדי שלנו – העובדים. אבל אם התאום הדיגיטלי נוצר על גבי תשתית החברה, בזמן העבודה, ומאומן על ידע ארגוני – האם הוא נכס של החברה? אם סוכן AI נבנה על קופיילוט סטודיו שייך לחברה – אולי גם כפיל דיגיטלי שכזה גם אמור להיות שייך לחברה? האם המעסיק יכול לטעון לבעלות על “האישיות הדיגיטלית” שלכם? אם תאום דיגיטלי נוצר בתוך מערכת של מעסיק, בזמן עבודה, ועל בסיס תכנים שמערבים גם ידע ארגוני, ואם המעסיק משלם על התשתית ועל הכלי, האם הוא יכול לראות בתאום נכס? ואם העובד יטען שמדובר בזהות שלו, מה קורה כאשר שני הצדדים מתנגשים?

הדילמה הזאת אינה טכנית בלבד. היא נוגעת לשאלה עמוקה יותר: האם “אישיות מקצועית” היא משהו שאפשר להחזיק בבעלות, כמו מסמך או קוד, או שהיא תמיד נשארת שייכת לאדם, גם כשהיא נוצרת בתוך תפקיד.

רוחות רפאים דיגיטליות: מה קורה אחרי שעובד עוזב?

אולי השאלה המטרידה מכולן נוגעת ליום שאחרי. כשעובד עוזב את החברה, האם התאום הדיגיטלי שלו ממשיך “להגיע למשרד”? דמיינו סיטואציה שבה עזבתם מקום עבודה, אבל הכפיל שלכם ממשיך להשתתף בפגישות, לענות למיילים ואפילו לחנוך את המחליף שלכם בתפקיד. המבקרים כבר מכנים את התופעה הזו “רוחות רפאים דיגיטליות” (Digital Ghosts) – יישויות שממשיכות לפעול בארגון גם אחרי שהאדם האמיתי המשיך הלאה.

האם נוכל להתחרות בעצמנו?

מה קורה אם עובד מצטיין, למשל איש מכירות כריזמטי, עובר לחברה מתחרה? האם החברה הקודמת רשאית להמשיך להשתמש בכפיל שלו כדי למכור ללקוחות? נוצר כאן מצב אבסורדי שבו אדם עלול למצוא את עצמו בתחרות ישירה מול הגרסה הדיגיטלית של עצמו מהעבר.

שאלת ההסכמה והשליטה

האם עובדים באמת יוכלו לסרב ליצירת תאום כזה אם זה יהפוך לסטנדרט בתעשייה? דמיינו סעיף קטן בחוזה עבודה, שמסדיר “הסכמה” ליצירת תאום דיגיטלי. בעולם שבו שוק תעסוקה נשען על כוח לא סימטרי, השאלה היא עד כמה הסכמה כזו אמיתית. אם זה יהפוך לסטנדרט, סירוב עלול להיתפס כחוסר שיתוף פעולה, ולפגוע בעובד עוד לפני שהתחיל. וגם אם הסכמנו לסעיף כזה, האם אנחנו מרגישים בנוח עם הידיעה הכפיל שלנו משוחח עם לקוחות בשמנו באמצע הלילה, או אומר דברים שלא בהכרח עברו את האישור הספציפי שלנו לכל משפט?

האם אנחנו חיים בפרק של “מראה שחורה”?

הטכנולוגיה של IgniteTech מציבה בפנינו מראה – תרתי משמע. זה ממש מרגיש כאילו אנחנו בתוך פרק של “מראה שחורה”. הטכנולוגיה הזו מתיימרת להציע יעילות חסרת תקדים, אך במחיר של טשטוש הגבולות בין האדם לבין התפקיד, ובין הזהות הפרטית לנכס הארגוני. כשהעתיד הזה קורם עור וגידים, השאלה היא לא רק “האם זה עובד?”, אלא האם אנחנו מוכנים לחיות בעולם שבו אנחנו כבר לא היחידים שמייצגים את עצמנו. שלא בטוח שיש לנו בעלות על הזהות שלנו – הפנים שלנו, הקול שלנו והדקויות שלנו.