אלכס קארפ צודק לגבי ה-AI, אבל טועה לגבי האנשים

יש אמירות שנועדו להסביר את המציאות, ויש אמירות שנועדו לעצב אותה. אמירה חדשה של אלכס קארפ (Alex Karp), מנכ"ל Palantir, נמצאת בדיוק במקום הזה. בראיון ל-TBPN, שנערך סביב כנס של החברה במרילנד, הוא טען שבעידן הבינה המלאכותית יש בעצם שתי דרכים לדעת שיש לך עתיד: או שיש לך הכשרה מקצועית מעשית, או שאתה נוירודיברגנט. במילים פשוטות, או שאתה יודע לעבוד עם העולם הפיזי, או שאתה חושב אחרת מהאדם הממוצע. זו אמירה חזקה, אבל גם מסוכנת בפשטות שלה. קארפ מזהה נכון מגמה אמיתית - האמצע של שוק העבודה נשחק. משימות משרדיות חזרתיות, כתיבה בסיסית, קריאה בסיסית, קידוד פשוט ועבודה משפטית בסיסית הופכות חשופות יותר לאוטומציה. אבל מכאן ועד המסקנה שרק שתי קבוצות ישרדו, הדרך קצרה מדי. המציאות מורכבת יותר, ובעיקר אנושית יותר.

מי זה אלכס קארפ, ומה עושה Palantir?

אלכס קארפ הוא אחד המייסדים של Palantir, ומשמש כמנכ"ל החברה מאז 2005. הוא לא מנכ"ל טכנולוגי טיפוסי. יש לו תואר במשפטים מסטנפורד ודוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת גתה (Goethe) בגרמניה, ולאורך השנים הוא בנה לעצמו תדמית של מנהל חריג, אינטלקטואלי, בוטה ולעיתים פרובוקטיבי. לפי הדיווח הרשמי של Palantir למשקיעים, קארפ הוא מייסד שותף, מנכ"ל וחבר דירקטוריון של החברה.

Palantir היא חברת תוכנה אמריקאית שבונה מערכות לקבלת החלטות מבוססות דאטה. היא מתארת את עצמה כמי שמפתחת תוכנה שמאפשרת לארגונים לחבר בין נתונים, החלטות ופעילות תפעולית. בפועל, היא עובדת עם ממשלות, גופי ביטחון, ארגונים תעשייתיים וחברות גדולות, ומנסה להפוך מידע מורכב לפעולות בשטח. לכן קארפ לא מדבר על AI כעל כלי צרכני או צעצוע טכנולוגי, אלא כעל יכולת ארגונית שמחוברת לכוח, ביטחון, תעשייה ותפעול.

שני סוגים של יתרון

לפי קארפ, ה-AI יאפשר לשתי קבוצות להיות בעמדת יתרון. הראשונה היא אנשים עם הכשרה מקצועית ספציפית, כמו חשמלאים, אינסטלטורים, טכנאים ומכונאים. השנייה היא אנשים נוירודיברגנטים, למשל בעלי ADHD, אוטיזם, דיסלקציה או דיספרקסיה. ה-Business Insider מציין שקארפ הרחיב את המושג אפילו מעבר להגדרה הקלינית, והשתמש בו גם כדי לתאר אנשים שפועלים מחוץ למסלול התאגידי הרגיל.

קארפ טוען שהמהפך הזה נובע מכך ש-AI שוחק את הערך של מה שנחשב פעם למיומנות משרדית טובה. הוא הזכיר משימות כמו קידוד בסיסי, עבודה משפטית בסיסית, קריאה וכתיבה בסיסיות, ואמר שהערך עובר ל"מומחיות אמיתית", בצד הטכני או בצד של העבודה מול הלקוח. לדבריו, אנשים עם כישורים רגילים יצטרכו ללמוד להיות "יותר כמו אמנים", להסתכל על דברים מכיוון אחר ולבנות משהו ייחודי.

קבוצה ראשונה: מי שיודע לעבוד עם המציאות

החלק הראשון בטענה של קארפ חזק למדי. בעלי מקצועות מעשיים באמת נהנים מחסינות יחסית מול AI. מודל שפה יכול להסביר איך לאתר תקלה, לנתח מסמך טכני או להציע סדר פעולות, אבל הוא לא נכנס לבית, פותח קיר, מחליף צנרת, מתקן מכונה או מטפס על תשתית חשמל. בעולם שבו דאטה סנטרים, אנרגיה, תעשייה ורובוטיקה צפויים להמשיך לגדול, מי שמבין את העולם הפיזי לא נעלם. להפך, הוא עשוי להפוך לנכס נדיר יותר.

גם בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שבו מנהיגים, מנכ"לים וכלכלנים דנים במגמות הגדולות של הכלכלה העולמית, קארפ חזר על הרעיון הזה. הוא אמר שיהיו "יותר מספיק עבודות" לאזרחים, במיוחד לאלה שיש להם הכשרה מקצועית. כאן הוא נוגע בנקודה אמיתית: החברה המודרנית השקיעה שנים בהאדרת עבודת הצווארון הלבן, ולעיתים הזניחה את הכלכלה הפיזית שמחזיקה את הכול. AI מזכיר לנו שהעולם לא בנוי רק ממסמכים, מצגות וקוד. הוא בנוי גם מכבלים, צינורות, חיישנים, מפעלים ומערכות שצריך לתפעל.

קבוצה שנייה: מי שחושב אחרת

החלק השני של הטענה מורכב יותר. קארפ מדבר על נוירודיברגנטיות כעל יתרון קוגניטיבי. הוא עצמו דיבר בעבר על הדיסלקציה שלו, וטען שאדם דיסלקטי לא תמיד יכול להסתמך על "ספר ההפעלה" הרגיל, ולכן נאלץ לפתח דרכי חשיבה אחרות. לפי ה-Business Insider, קארפ רואה בדפוסים כמו חשיבה לא ליניארית, זיהוי תבניות והיפרפוקוס יתרונות בעולם שבו AI משתלט על עבודה חזרתית.

יש בזה אמת. אם AI טוב במיוחד בחיקוי של חשיבה סטנדרטית, אז חשיבה לא סטנדרטית יכולה להפוך ליתרון. אנשים שמזהים קשרים חריגים, שואלים שאלות לא צפויות או שוברים תבניות מחשבה מוכרות יכולים להביא ערך אמיתי. אבל כאן צריך להיזהר. נוירודיברגנטיות אינה "כוח על" רומנטי. היא יכולה להיות מקור ליצירתיות, אבל גם לקושי, עומס, תסכול וחיכוך עם מערכות עבודה רגילות. ההבדל בין יתרון לבין סיסמה תלוי בשאלה האם הארגון באמת יודע לבנות סביב אנשים כאלה תנאי עבודה מתאימים.

Palantir לא רק מדברת, היא מגייסת

Palantir הפכה את הרעיון הזה לתוכנית גיוס ממשית. החברה השיקה את Neurodivergent Fellowship, ומגדירה אותה במפורש לא כיוזמת גיוון, אלא כמסלול גיוס לכישרונות נוירודיברגנטים יוצאי דופן. בפרסום הרשמי של המשרה נכתב שהחברה מחפשת אנשים שחושבים אחרת, שאין צורך באבחון רשמי, ושהתפקיד כולל עבודה במשרה מלאה בבניית תוכנה ובהובלת תוצאות ללקוחות. טווח השכר המשוער שמופיע במשרה הוא 110 אלף עד 200 אלף דולר בשנה.

במקביל, Palantir מקדמת גם את Meritocracy Fellowship, תוכנית לבוגרי תיכון שאינם רשומים לקולג'. לפי Fortune, התוכנית הבאה מגייסת למחזור סתיו 2026, מציעה מלגה חודשית של 5,400 דולר, ומציגה את עצמה כחלופה לחוב ולשנים הארוכות של מסלול הקולג' המסורתי. Fortune דיווחה גם שהמחזור הראשון משך יותר מ 500 מועמדים, ומתוכם התקבלו 22.

אסטרטגיית מיתוג, לא רק תיאוריה על העתיד

כאן נכנסת הביקורת. קארפ לא רק מתאר את שוק העבודה. הוא גם בונה נרטיב שמתאים היטב ל- Palantir. החברה מזוהה כבר שנים עם תדמית חריגה יחסית לעמק הסיליקון - קשוחה, ביטחונית, אנטי ממסדית במידה מסוימת, וקרובה לעולמות של מודיעין, ממשל ותעשייה כבדה. לכן האמירה הזו עובדת גם כקמפיין גיוס חכם. היא מדברת בדיוק אל אנשים שמרגישים שהמערכת המסורתית פספסה אותם - מי שלא מתאים לאוניברסיטה, מי שלא יושב יפה בכיתה, מי שלא נראה כמו מועמד תאגידי קלאסי.

זה לא אומר שהטענה של קארפ שגויה. זה אומר שאסור לבלבל בין אסטרטגיית גיוס של חברה מסוימת לבין חוק כלכלי כללי. Palantir צריכה טיפוסים מסוימים כמו בונים, מפעילים, אנשים שחושבים מהר, עובדים תחת לחץ, ומוכנים להיכנס לבעיות כבדות של ממשלות וארגונים גדולים. אבל שוק העבודה כולו אינו Palantir.

החור הגדול בטענה הוא שאנשים עובדים עם אנשים

החלוקה של קארפ מפספסת קבוצה עצומה: אנשים שהערך שלהם נובע מאמון, אמפתיה, הקשבה, ניהול, שכנוע ויחסים. AI יכול לנתח חוזה, להכין תסריט מכירה, לסכם תיק רפואי או לכתוב מערך שיעור. אבל הוא לא יוצא לארוחת צהריים עם לקוח. הוא לא מרגיע מנהל שנמצא לפני החלטה קשה. הוא לא קורא את המבוכה בחדר. הוא לא בונה מערכת יחסים לאורך שנים.

זו נקודת עיוורון משמעותית. מנהלים, אנשי מכירות, מורים, מגשרים, רופאים, מטפלים, יועצים ומובילי שינוי אינם שורדים רק בגלל הידע שלהם. הם שורדים כי הם יודעים לפעול בתוך מערכת אנושית. בעידן שבו AI עושה חלק גדול מהעבודה האנליטית, האינטליגנציה החברתית והרגשית לא נחלשת. היא נעשית חשובה יותר.

האירוניה של מדעי הרוח

הביקורת של קארפ על מדעי הרוח חריפה במיוחד משום שהוא עצמו דוקטור לפילוסופיה. בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס הוא אמר ש AI "ישמיד" עבודות הומניסטיות, ושמי שלמד פילוסופיה באוניברסיטה מובחרת, כמוהו, כדאי שיהיה לו גם כישור נוסף, כי את הכישור הזה יהיה קשה לשווק. זו אמירה שמושכת כותרות, אבל היא מפספסת משהו חשוב: לימודי רוח במיטבם אינם רק מסלול מקצועי. הם גם דרך לאמן חשיבה.

פילוסופיה טובה אינה רק שינון שמות ותיאוריות. היא אימון בשאלות, בהבחנות, בהבנת טיעונים, במוסר, במורכבות ובספק. דווקא בעידן שבו המכונה מספקת תשובות במהירות, האדם שמנסח את השאלה הנכונה, בוחן את ההנחות ומבין את ההשלכות האתיות יכול להיות חשוב יותר מאי פעם.

גם Fortune מציינת שלא כל המנהלים מסכימים עם קארפ. בכירים ב- BlackRock וב- McKinsey טענו שלימודי רוח יכולים להביא יצירתיות וחשיבה לא ליניארית לעולם שבו AI עושה חלק מהעבודה האנליטית.

השאלה האמיתית היא לא מי אתה, אלא איך אתה משתנה

קארפ צודק כשהוא אומר שהאמצע נשחק. הוא צודק כשהוא מזהה שהשכלה כללית בלי יכולת ביצועית כבר לא מספיקה. הוא צודק גם בכך שחשיבה לא שגרתית ועבודה פיזית מקבלות ערך חדש. אבל הוא טועה כשהוא מצמצם את העתיד לשתי קבוצות.

המשתנה החשוב ביותר בעידן ה- AI הוא לא רק מקצוע, אבחון או רקע אקדמי. הוא יכולת הסתגלות. עורך דין שגרתי שיודע להפוך את AI לשותף עבודה עשוי להצליח יותר מגאון שמסרב להשתמש בכלים חדשים. מורה שמבין איך להשתמש במודלים כדי לבנות למידה אישית יכול להפוך לחזק יותר, לא מיותר. ומנהל שמבין איך לשלב AI בתהליך קבלת החלטות, בלי לוותר על שיפוט אנושי, עשוי להיות בדיוק האדם שהארגון צריך.

עידן הממוצע נגמר

הסיפור של קארפ חשוב כי הוא מצביע על משהו אמיתי - AI מאיים על עבודה ממוצעת, חזרתית ונטולת בידול. אבל התשובה אינה לחלק את האנושות לשרברבים ולנוירודיברגנטים. זו חלוקה טובה לכותרת, לא למדיניות, לא לקריירה, ולא להבנת העתיד.

המנצחים של העידן הזה יהיו אנשים שיודעים לחבר בין שלושה דברים: יכולת ביצוע, חשיבה עצמאית ויכולת אנושית. הם ידעו לעבוד עם המציאות, ללמוד מהר, להשתמש ב- AI בלי להיעלם בתוכו, ולשמור על שיקול דעת מוסרי וחברתי. זה פחות דרמטי מהמשפט של קארפ, אבל כנראה הרבה יותר נכון.