האם תעשיית ה‑AI תקבע את מדיניות ה‑AI של ארה״ב

מה קורה כשענקי ה-AI נכנסים לחדר הסגלגל ומה המשמעות של מועצת PCAST החדשה? במרץ 2026 פרסם הבית הלבן את רשימת המינויים הראשונה למועצת PCAST - הגוף שאמור לייעץ לנשיא ארה״ב בנושאי מדע, טכנולוגיה וחדשנות. בניגוד למסורת של עשרות שנים, שבה המועצה הורכבה בעיקר ממדענים, חוקרים ואנשי אקדמיה, ההרכב החדש כמעט ואינו כולל קולות כאלה. סביב השולחן יושבים האנשים שמובילים את תעשיית הבינה המלאכותית העולמית: ג׳נסן הואנג, מארק צוקרברג, סרגיי ברין, ליסה סו, לארי אליסון ואחרים. המסר שמתקבל הוא שממשל טראמפ מעביר את מרכז הכובד מהאקדמיה אל התעשייה, ומבקש שמי שבונה את הטכנולוגיה יהיה גם מי שיעצב את הכללים שיחולו עליה.

רגולציה על AI בלי מרחק בטוח

העשור האחרון הפך את ה-AI מכוח מחקרי-אקדמי לתעשייה שמעצבת כלכלה, ביטחון, תעסוקה ויחסי חוץ. מדינות מנסות לנסח רגולציה, אך קצב הפיתוח מהיר בהרבה, והפער בין יכולות הטכנולוגיה לבין יכולות הממשל רק הולך וגדל. כאן נכנסת PCAST: גוף שאמור לספק לבית הלבן ייעוץ בלתי תלוי, מאוזן ומבוסס מומחיות.

אלא שהפעם, האיזון הזה מוטה בצורה חסרת תקדים. מתוך 13 חברים, רק אחד הוא מדען אקדמי פעיל. השאר הם מנכ״לים, מייסדים, משקיעים ובעלי עניין ישיר במדיניות AI, שבמקרים רבים תשפיע על שווי החברות שלהם ועל כוחם בשוק. המשמעות היא שהמועצה שאמורה לאזן בין חדשנות לבין בטיחות, עלולה להפוך למועצה שמקדמת בעיקר את האינטרסים של התעשייה עצמה.

הפתרון שמציע הממשל: “שחרור חדשנות”

לפי המסמכים הרשמיים, המועצה תתמקד ב״הזדמנויות ואתגרים שמציגות טכנולוגיות מתפתחות״ ובחיזוק ההובלה האמריקאית ב-AI. הקו המנחה של הממשל ברור: פחות רגולציה, יותר תחרותיות. טראמפ כבר ביטל חלק מהמדיניות הזהירה יותר מתקופת ביידן, והציג מסגרת פדרלית שמטרתה למנוע “טלאי רגולטורי” של חוקים מדינתיים.

הגישה הזו מתיישבת היטב עם עמדותיו של דייוויד סאקס (David Sacks), אחד משני יושבי‑הראש של PCAST, שמכהן גם כ״צאר ה-AI והקריפטו״ ומוביל קו פרו-תעשייתי מובהק. לצד זה, הממשל מציג את המהלך כחלק מהמאבק על ההובלה מול סין - אם ארה״ב לא תאיץ את החדשנות, כך נטען, היא תאבד את היתרון הטכנולוגי שלה.

איך זה יעבוד בפועל ומי משפיע על מה

המועצה צפויה לעסוק במגוון רחב של נושאים כמו תקני בטיחות ל-AI, מדיניות יצוא שבבים, מימון מחקר פדרלי, רגולציה על מודלים גנרטיביים, והשפעת AI על שוק העבודה. העובדה שמנכ״לים של Meta, Nvidia, AMD, Dell ו-Oracle יושבים יחד סביב שולחן שמחליט על תקני בטיחות, יוצרת מצב שבו החברות שמפתחות את המודלים גם מגדירות מה נחשב “בטוח”.

זה לא בהכרח רע. יש יתרון ברור בכך שהמומחים שמבינים את הטכנולוגיה לעומק נמצאים בחדר, אבל זה דורש שקיפות, איזונים ובלמים, ויכולת של הממשל להגיד “לא” כשצריך. אחרת, הרגולציה עלולה להפוך לכלי שמקדם אינטרסים עסקיים במקום אינטרסים ציבוריים.

מי נמצא במועצה 

הרכב המועצה כולל 13 מהשמות החזקים ביותר בתעשיית הטכנולוגיה וה‑AI, כולם בעלי השפעה ישירה על פיתוח מודלים, שבבים, תשתיות ענן או השקעות עומק בתחום:

• מארק אנדריסן (Marc Andreessen) - משקיע-על ומייסד a16z, מהקולות המשפיעים ביותר בעיצוב מדיניות טכנולוגית.

• סרגיי ברין (Sergey Brin) - ממייסדי גוגל, מעורב עמוק בפרויקטי AI מתקדמים.

• ספרא כץ (Safra Catz) - מנכ״לית Oracle, שחקנית מרכזית בתשתיות ענן למודלי AI.

• מייקל דל (Michael Dell) - מוביל תשתיות מחשוב בקנה מידה עצום.

• ג׳ייקוב דה-וויט (Jacob DeWitte) - יזם בתחום האנרגיה הגרעינית, רלוונטי לעידן שבו AI דורש אנרגיה עצומה.

• פרד ארסם (Fred Ehrsam) - מייסד Coinbase, מחבר בין AI, בלוקצ׳יין וכלכלה דיגיטלית.

• לארי אליסון (Larry Ellison) - מייסד Oracle, בעל השפעה על תשתיות ענן ומודלים ארגוניים.

• דייוויד פרידברג (David Friedberg) - יזם בתחום מדעי הנתונים והחקלאות החכמה.

• ג׳נסן הואנג (Jensen Huang) - מנכ״ל Nvidia, האיש שמחזיק את מפתחות החומרה של מהפכת ה‑AI.

• ג׳ון מרטיניס (John Martinis) - מדען מוביל בתחום מחשוב קוונטי.

• בוב מומגארד (Bob Mumgaard) - מוביל חדשנות באנרגיית היתוך.

• ליסה סו (Lisa Su) - מנכ״לית AMD, שחקנית קריטית במאבק על שבבי AI.

• מארק צוקרברג (Mark Zuckerberg) - מנכ״ל Meta, מוביל פיתוח מודלי AI פתוחים בקנה מידה עצום.

הנוכחות של כל אחד מהם סביב שולחן המדיניות של הבית הלבן יוצרת מועצה שמורכבת כמעט לחלוטין מאנשים שמעצבים בפועל את תעשיית ה‑AI ולא רק חוקרים אותה.

מי לא שם - ולמה זה חשוב

דווקא שלושה מהשחקנים המשפיעים ביותר על עתיד ה-AI אינם חלק מהמועצה - והיעדרם בולט במיוחד.

סאם אלטמן, מנכ״ל OpenAI, אינו מופיע ברשימה. זה לא רק בגלל מתחים פוליטיים, אלא גם משום שהוא מייצג גישה מורכבת יותר לרגולציית AI: שילוב של האצה אגרסיבית עם קריאות לבטיחות. אלטמן מעורב במאבקי כוח סביב רגולציה פדרלית וחוזים ממשלתיים, ולעיתים נתפס כמי שמנסה לעצב רגולציה שתשרת רק את החברה שלו עצמו. זה מציב אותו בעמדה פחות טבעית מול קו “שחרור החדשנות” שמוביל הממשל.

אלון מאסק, שמוביל כיום את xAI, גם הוא מחוץ למועצה. מאסק היה בעבר מקורב לממשל, אך היחסים הידרדרו לאחר עזיבתו המתוקשרת של משרד ה-DOGE. לפי דיווחים, הוא “כבר לא חלק ממעגל הייעוץ”. מאסק מדגיש סיכונים קיומיים ומבקר בחריפות את חלק מהשחקנים המרכזיים בתעשייה, מה שהופך אותו לדמות פחות מתאימה למועצה שמבקשת להציג חזית תעשייתית אחידה.

דריו אמודיי, מנכ״ל Anthropic, בולט בהיעדרו אף יותר, למרות שמי שמכיר את הסיפור שלו ושל Anthropic מול הממשל מבין שהוא לא יכול לשבת שם. אמודיי עזב את OpenAI מתוך מחלוקת עמוקה על בטיחות, והקים את Anthropic כתגובה - חברה שממקמת את עצמה בצד הזהיר של התעשייה, עם דגש על alignment, בקרות וסיכונים מערכתיים. הוא מייצג את המחנה שמבקש להאט, לבדוק ולבנות מנגנוני בטיחות מחייבים - גישה שנמצאת בניגוד ישיר לרוח הפרו‑תעשייתית של PCAST.

היעדרם של שלושת השחקנים הללו מחזקת את התמונה שכבר מצטיירת כברורה מאליה - PCAST של טראמפ מייצגת את מחנה ה-AI הפרו-תעשייתי, לא את מחנה ה-AI הזהיר.

שינוי פרדיגמה ביחסי ממשל-תעשייה

ההרכב החדש של PCAST מסמן שינוי עומק ביחסי הממשל עם תעשיית הטכנולוגיה. במקום מועצה מדעית שמורכבת ממומחים אקדמיים, מתקבלת מועצת מנכ״לים, במקום זהירות רגולטורית - דחיפה אגרסיבית של חדשנות, ובמקום גיוון דיסציפלינרי - ריכוז כוח בידי תעשיית ה‑AI. האם זה טוב או רע? זה תלוי את מי שואלים.

מצד אחד, המהלך עשוי להאיץ פיתוחים ולחזק את מעמדה של ארה״ב בזירה הגלובלית. מצד שני, הוא עלול להחליש מנגנוני בטיחות ולהגביר את השפעתן של חברות הענק על מדיניות ציבורית. כך או כך, מינוי 13 מבכירי תעשיית הטכנולוגיה למועצה יוצר מציאות חדשה שבה האנשים שמעצבים את עתיד ה‑AI גם מייעצים ישירות על הכללים שיחולו עליו. ההחלטות שיתקבלו כאן ישפיעו על תקני AI גלובליים, על תחרות מול סין, על רגולציה פדרלית ועל עתיד השוק כולו - ומה שיקרה ב‑PCAST לא יישאר רק בוושינגטון, אלא יגדיר את גבולות החדשנות והבטיחות של העשור הקרוב.