Sora 2 והעידן החדש של היצירתיות האנושית

אני עוקב כבר תקופה אחרי הבלוג של סם אלטמן, מנכ”ל OpenAI – האיש שמוביל את החברה שיצרה את ChatGPT ואת Sora ושינתה את העולם בנובמבר 2022 ומאז עוד כמה פעמים לאורך הדרך. בימים האחרונים, במקביל לרעש המטורף והמוצדק שעוררה ההשקה של הגרסה השנייה של סורה, פרסם אלטמן פוסט חדש בשם “Sora 2”. זו לא הייתה רק השקה של מודל חדש, אלא הצהרה על עידן של יצירתיות ועל מודל עסקי חכם שיכול לקרוא תיגר אמיתי על ענקיות הווידאו הוויראלי כמו טיקטוק ואינסטגרם. אין ספק שזה פתח לעולם מרתק אבל גם מפחיד. אלטמן כותב על השינוי ומנסה לשקף לקוראים איך העולם ייראה על הציר שבין חופש היצירה לאחריות. קראתי את הפוסט בעיון, וזו הפרשנות שלי – לא תרגום – ניסיון להבין לעומק מה אלטמן באמת אומר, ואיך זה משנה את הדרך שבה ניצור ונחשוב.

“הרגע שבו ChatGPT פגש את עולם היצירה”

אלטמן פותח את הבלוג פוסט במשפט שכבר הפך לסמל: “אנחנו משיקים אפליקציה חדשה בשם Sora. זו תחושת ה־‘ChatGPT של עולם היצירה’ – תחושה של משהו חדש, קליל ומהנה.”

לפני שנבין את גודל הרגע הזה, חשוב לזכור מאיפה זה התחיל. הגרסה הראשונה של סורה הוכיחה כמה קשה להפוך חזון למציאות. ההייפ היה עצום, אבל אחרי זמן המתנה ארוך (מאוד) הביצועים היו בינוניים פלוס – ובינתיים כלים כמו Runway ,Luma ואחרים כבר הציגו תוצאות מרשימות משלהם.

Sora 2 מתקנת את מה שלא עבד קודם. היא לא מהפכה טכנולוגית, אבל היא קפיצה אמיתית בבשלות – באיכות (גם אם עדיין 720p), בעקביות ובתחושת החוויה. אם ChatGPT היה הרגע שבו השפה קיבלה מוח חדש, Sora היא הרגע שבו הדמיון קיבל גוף. זו הדרך הפשוטה ביותר לתאר את השינוי הזה – כל אחד יכול עכשיו להפוך רעיון לווידאו שנראה אמיתי, קולנועי – תוך דקות. אין מצלמה, אין צוות, אין תהליך ארוך. רק רעיון, מקלדת, ודמיון שלא צריך תקציב.

פיצ’ר Cameo

אחד החידושים הבולטים שסוחף את המשתמשים הוא פיצ’ר Cameo – יכולת חדשה לשלב את עצמך ואת חבריך בתוך הסרטון, תוך שמירה על עקביות דמות, תנועה והבעה. “היכולת להכניס את עצמך או את חבריך לסרטון… היא בעינינו דרך חדשה, כמעט מפתיעה, להתחבר זה לזה.”

וזה אולי לב העניין. זו לא עוד הדגמת יכולת טכנית, אלא שינוי תרבותי אמיתי. לראשונה, בינה מלאכותית מאפשרת לנו לא רק ליצור סיפור, אלא להיות בתוכו. והחוויה הזו, של לראות את עצמך בתוך עולם שנוצר ממילים בלבד, משנה את הדרך שבה אנחנו תופסים יצירה. תחשבו רגע…איזה סרט הייתם יוצרים אם הייתם יכולים להכניס את עצמכם לתוכו?

בין חופש היצירה לאחריות

“יש תחושת התרגשות גדולה – וגם מעט פחד.” זה אולי המשפט החשוב ביותר בפוסט כולו. כי הוא מסמן תודעה – ההבנה שכוח יצירתי כזה דורש גם ריסון. אלטמן מזהיר מפני העתיד האפשרי שבו “כולנו נשאבים לפיד ממוקסמם חיזוקים” – עולם שבו האלגוריתם כבר לא משרת אותנו, אלא קובע במקומנו מה ניצור ומה נרצה לראות.

ובמקום הזה הוא מציב סדרת עקרונות – מה שהוא מכנה “האתוס של סורה” – שמנסה להגדיר מחדש איך נראית יצירה מודעת בעידן של מכונות.

ארבעה עקרונות ליצירה מודעת

בבסיסו של האתוס עומדת תפיסה פשוטה אך רדיקלית: הצלחה אמיתית לא נמדדת בזמן מסך, אלא בתחושת ערך. אלטמן מבהיר: “רוב המשתמשים, כשהם מסתכלים חצי שנה אחורה, צריכים להרגיש שחייהם טובים יותר בזכות סורה. אם זה לא יקרה – נשנה כיוון, ואם לא נצליח, נפסיק את השירות.” זו אמירה נדירה בעולם שבו אלגוריתמים נמדדים בעיקר על קליקים ולא על תועלת.

העיקרון השני הוא שליטה אישית מלאה. לא עוד פיד שמחליט בשבילנו, אלא מערכת שמקשיבה באמת. המשתמשים יוכלו לבחור אם הם רוצים תוכן שמרגיע, מעורר השראה, אנרגטי או ממוקד תחום. אפילו לבני נוער יינתנו כלים לבקרה ולהגבלת התאמה אישית. זו הצהרה פשוטה שמטרתה להחזיר את השליטה לידיים שלנו.

השלישי נוגע בלב החזון של אלטמן – האמונה שיצירה היא צורך אנושי. “אנחנו מאמינים שבני אדם נולדו ליצור, והיצירה חשובה לרווחה שלנו.” זו קריאה לחזור לעשייה, לחקור, לנסות, ולא רק לגלול.

ולבסוף, אולי העיקרון הכי מסקרן והכי כנה – עזרה בהשגת מטרות ארוכות טווח. אלטמן כותב: “אם אתה רוצה להיות יותר מחובר לחברים, ננסה לעזור בזה. אם אתה רוצה להקים עסק, נלמד אותך את הכישורים הדרושים. ואם כל מה שאתה רוצה הוא לגלול בלי סוף ולהתעצבן, גם זה בסדר.” יש כאן אמירה עמוקה – לא פטרונות, אלא כבוד לבחירה.

המטרה של סורה היא לא לשנות את הרצון האנושי, אלא להקשיב לו. זו תפיסה כמעט חינוכית – בינה מלאכותית שלא באה ללמד אותנו איך לחשוב, אלא לעזור לנו להבין את הדרך שבה אנחנו חושבים.

ארבעת העקרונות האלה מגדירים יחד מערכת מוסרית חדשה – טכנולוגיה שמעצימה אותנו, מבלי לבלוע אותנו.

הכלכלה החדשה של יצירה

בפוסט המשך, אלטמן חושף את השכבה הפחות זוהרת של המהפכה – הצדדים הכלכליים והמשפטיים של יצירה בעולם גנרטיבי. הוא מתאר מציאות שבה אלפי משתמשים מייצרים כמויות עצומות של וידאו, לעיתים עבור קהל של אדם אחד. התופעה הזו, לדבריו, מייצרת אתגר חדש: איך שומרים על חופש היצירה – מבלי לקרוס כלכלית.

OpenAI בוחנת מודל חדש שבו בעלי זכויות יוכלו לבחור אם לאפשר שימוש בדמויות או בנכסים שלהם, ולקבל חלק מההכנסות כשיעשה בהם שימוש. זו תפיסה שמנסה להפוך קניין רוחני מגבול למרחב משותף – מערכת שבה ערך נוצר משיתוף, לא מחסימה. אלטמן מודה שהדרך לשם לא תהיה מושלמת. “זה יהיה תהליך של ניסוי וטעייה,” הוא כותב, ומסמן את הכיוון: כלכלה לומדת שמתפתחת יחד עם היוצרים שלה.

ימים ספורים אחרי פרסום הפוסט, OpenAI הכריזה על צעד נוסף בכיוון הזה – מערכת חדשה שמעניקה לבעלי זכויות שליטה מדויקת על הדרך שבה הדמויות, המותגים או היצירות שלהם יכולים להופיע בסרטונים שנוצרים מטקסט. לא עוד “כן או לא”, אלא שליטה אמיתית: הגדרה של איך, מתי ובאיזה הקשר ייעשה שימוש.

זה שינוי עמוק, לא רק טכני או משפטי, אלא תרבותי. הוא מסמן את המעבר מעולם של יצירה פרועה לעולם שבו חופש ואחריות מתחילים להתקיים יחד. סורה, במובן הזה, היא לא מוצר גמור אלא ניסוי חי – פלטפורמה שנבנית תוך כדי תנועה, לומדת מהשטח, ומתרחבת יחד עם המשתמשים שלה. הקצב, לדברי אלטמן, צפוי להיות “גבוה מאוד – כמו בתחילת ימי ChatGPT”.

רגע לפני שמאבדים פרופורציות

הרעיונות של אלטמן מעוררי השראה, אבל הם גם מעלים שאלה לא פשוטה: האם באמת ניתן למדוד “שביעות רצון לטווח ארוך” בעולם שמבוסס על נתונים, פרסום ותשומת לב? הרשתות החברתיות התחילו בדיוק באותה הבטחה – ליצור חיבור בין אנשים – ובתוך שנים הפכו למכונות שמודדות מעורבות במקום משמעות. היסטורית, כל ניסיון למדוד “אושר דיגיטלי” הסתיים בכך שהמדידה עצמה הפכה למטרה.

אלטמן מבטיח ש-Sora תמדוד ערך אמיתי, אך כדי שזה יקרה היא תצטרך לבנות מודל עסקי שבו הצלחה מסחרית ורווחת המשתמשים לא יתנגשו. זו אולי המשימה המאתגרת ביותר בתולדות OpenAI – להפוך את ההצלחה האנושית למדד הצלחה עסקי. ואולי, בסוף, זו גם נקודת המבחן של עידן הבינה המלאכותית כולו – האם נוכל לבנות מערכות שמרוויחות מהטוב שבנו, לא מהחולשות שלנו.

המדריכים תמיד חינמיים, אבל אם בא לכם להתמקצע - יש גם קורס יצירת סרטים עם AI

לפרטים נוספים לחצו כאן >>

עולם של הזדמנויות

ההשפעה של Sora לא תיעצר בעמק הסיליקון. היא תגיע לכאן, מהר. עסקים קטנים יוכלו להפיק סרטים מקצועיים ביום אחד, בלי צוות, בלי תקציב, בלי מחסומים. מורים ישלבו שיעורים ויזואליים שמותאמים אישית לתלמידים שלהם. יוצרים עצמאיים יוכלו לבדוק רעיונות בלי הפקה מורכבת. וסטארטאפים יוכלו להדגים מוצר עתידי כאילו כבר יצא לשוק.

זו מהפכה של נגישות, הפעם לא רק טכנולוגית, אלא גם כלכלית ותרבותית. בפעם הראשונה, כישרון ודמיון שווים יותר מציוד או משאבים. אבל לצד כל זה, נדרש איזון. נצטרך לפתח כללים חדשים סביב זכויות, פרטיות ואתיקה. היכולת ליצור וידאו אמין בלחיצת כפתור היא כוח עצום, והשאלה האמיתית היא לא רק איך נשתמש בו, אלא איך נוודא שהוא לא ישתמש בנו. כי בסוף, כמו כל טכנולוגיה גדולה, גם כאן הכול יוכרע על דבר אחד – על האחריות האנושית שמחזיקה את הכלי.

לא עוד כלי, אלא מראה

סם אלטמן לא כתב בלוג על טכנולוגיה. הוא כתב על תרבות. על הדרך שבה אנחנו חושבים, יוצרים, ומגדירים מהי יצירתיות בעידן חדש. הוא מבין שהשאלה הגדולה של עידן הבינה המלאכותית הבא לא תהיה מה עוד אפשר לייצר, אלא מה נכון לייצר, ולמה. Sora 2 היא מראה. היא משקפת את הגבול הדק בין יצירה אמיתית לצריכה אינסופית, בין חופש לבקרה. ובעולם שבו כל אחד יכול להפיק סרט מושלם בלחיצת כפתור, הערך כבר לא טמון בתוצאה, אלא בכוונה שמאחוריה.

אם נזכור את זה, נוכל להפוך את הבינה המלאכותית לכלי שמעצים את האנושיות שלנו, לא כזה שמחליף אותה. ובמובן הזה, Sora היא לא רק מהפכה טכנולוגית, אלא תזכורת רכה למה שבאמת הופך אותנו לבני אדם – היכולת לבחור, ליצור, ולשאול למה גם כשאפשר פשוט לייצר.