אל לנו לשפוך את התינוק עם המים בבית המשפט

בשנים האחרונות, השימוש בבינה מלאכותית חדר לעולמות תוכן רבים, לרבות התחום המשפטי. מה שהחל ככלי עזר למחקר משפטי, ניסוח טיוטות וניהול מסמכים, הפך במהרה למרכיב משמעותי בעבודתם של עורכי דין, ולעיתים אף של שופטים. ואולם, עם עוצמה גדולה מגיעה גם אחריות כבדה – ומול היתרונות של כלים מבוססי בינה מלאכותית, מתחדדים גם הסיכונים: החל מהזנת מידע רגיש למערכות שאינן מאובטחות די הצורך, דרך השפעה על קבילות ראיות, ועד לתופעת “הזיות בינה מלאכותית” – יצירת מידע משפטי שגוי או כוזב המוצג כתוכן מהימן. פסק הדין שניתן בבג”ץ 38379-12-24 ביום 23.2.2025 מהווה ציון דרך חשוב בהתמודדות המשפט הישראלי עם סוגיה זו. מקרה קונקרטי של עורכת דין שהגישה עתירה לבית המשפט העליון תוך שהיא מסתמכת על פסקי דין “מומצאים” שנוצרו ככל הנראה בעזרת מערכת AI, הוביל את בית המשפט לדון בהרחבה בחובות המקצועיות של עורכי דין בעידן הבינה המלאכותית. החלטתו של ההרכב – בראשות השופטת גילה כנפי-שטייניץ, ובהסכמת השופטים דוד מינץ ויוסף אלרון – אינה מתמקדת רק במחדל המקצועי הספציפי, אלא מבקשת להבהיר את הסטנדרטים המצופים מהמשפטנים, את גבולות השימוש הראוי בטכנולוגיה, ואת הכלים הנתונים בידי המערכת להגן על ההליך המשפטי.

עובדות המקרה

העותרת, פלונית, הגישה עתירה לבג”ץ נגד פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, אשר דחה את ערעורה על החלטת בית הדין השרעי בעכו בעניין ביטול תניה בהסכם גירושין. התניה המדוברת – “תניית ויתור” – קובעת כי כל צד מוותר על תביעות עתידיות הקשורות לנישואין ולגירושין. הסכם הגירושין אושר בפסק דין ביום 1.2.2023, לאחר שהעותרת הצהירה במפורש בפני בית הדין כי הבינה את תוכנו וחתמה עליו מרצונה החופשי. כעבור מספר חודשים, לאחר שהגישה תביעה אזרחית בעניין איזון משאבים, טען בעלה לשעבר כי התביעה חסרת תוקף לאור תניית הוויתור. בעקבות כך, ביקשה העותרת לבטל את אותה תניה בטענה שנוספה להסכם ללא הסכמתה, ושהיא עצמה אינה יודעת קרוא וכתוב בערבית ולא הייתה מודעת להשלכותיה. בית הדין השרעי דחה את בקשתה, וכך גם בית הדין לערעורים.

בעתירה לבג”ץ, טענה העותרת לפגיעה בזכויותיה החוקתיות, אולם עיקר הדרמה נגע למבנה ולתוכן של העתירה. עורכת דינה של העותרת, שמונתה מטעם הסיוע המשפטי, ציטטה בעתירה לא פחות מ-36 פסקי דין, רבים מהם בליווי ציטוטים מפורטים. אלא שבדיקה של ההפניות העלתה כי חלק ניכר מהן לא קיימות כלל, או שאינן תואמות את התוכן המצוטט. במענה לבקשת בית המשפט להמציא את פסקי הדין המלאים, הודתה עורכת הדין כי הסתמכה על אתר אינטרנט מומלץ “שסופק לה על ידי קולגות”, מבלי לבדוק את נכונות המידע. בכך נחשף שימוש רשלני במערכת בינה מלאכותית שלא נבדקה – שהובילה להכנסת מידע משפטי כוזב לעתירה. העותרת עצמה ביקשה בהמשך להסיר את ההפניות הבדויות ולבסס את טענותיה על פסיקה קיימת, אך בית המשפט עמד על כך שיש לדחות את העתירה על הסף – ולבחון את הסוגיה העקרונית שנחשפה.

תופעת הזיות הבינה המלאכותית (AI Hallucinations)

תופעת “הזיות בינה מלאכותית” (AI Hallucinations) מתארת מקרים שבהם מערכות בינה מלאכותית, ובפרט מודלים מבוססי שפה (כגון GPT), מייצרות תכנים שגויים או מופרכים – לעיתים בצורה שנראית אמינה, מדויקת ומשכנעת. במילים אחרות, מדובר בנתונים מומצאים שמוצגים כעובדות מהימנות. תופעה זו עלולה להיות בעייתית בכל תחום, אך מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר במערכת המשפט. בפסק הדין מדגישה השופטת כנפי-שטייניץ כי לא מדובר בתקלה טכנית או בטעות סופר. להפך – הצגת אסמכתאות משפטיות שלא היו ולא נבראו, והסתמכות על מקורות שלא נבדקו, היא ביטוי ישיר של “חזיון תעתועים” שיוצרת מערכת AI. יתרה מכך, מכיוון שהתוצרים נראים הגיוניים ומנוסחים היטב, אף עורכי דין מנוסים עלולים ליפול בפח – בייחוד כאשר הכלים מוצגים כאוטוריטטיביים ונגישים.

במקרה זה, הפלט שקיבלה עורכת הדין מהאתר – ככל הנראה אתר מבוסס בינה מלאכותית – כלל הפניות לפסקי דין לא קיימים, ציטוטים לא רלוונטיים, ולעיתים אף תיאורים שגויים של הדין הקיים. לדברי השופטת, מדובר בהסתמכות עיוורת על מקור בלתי מהימן, וככזו היא מהווה מחדל מקצועי מהמעלה הראשונה. אמנם עורכת הדין טענה כי פעלה בתום לב, אך השופטת מבהירה כי אין די בכך. החובה לוודא את נכונות התכנים היא מוחלטת, בפרט כאשר מדובר בכתבי טענות לבית המשפט העליון. פסק הדין מזכיר כי מקרים דומים התרחשו לאחרונה גם בישראל וגם בעולם – כולל בפרשת Mata v. Avianca בארה״ב – ומציין כי תדירותם ההולכת וגדלה של מקרים מסוג זה מחייבת קביעת כללים משפטיים ברורים. התופעה של “הזיות” אינה תוצאה של כוונה רעה, אלא של מגבלות טכנולוגיות – אולם האחריות לשימוש בהן היא אנושית, לא אלגוריתמית.

היבטים משפטיים מרכזיים

אחריות מקצועית של עורך הדין בשימוש בבינה מלאכותית

פסק הדין מבהיר באופן חד משמעי: עצם השימוש בטכנולוגיה מתקדמת אינו פוטר את עורך הדין מחובותיו האתיות והמשפטיות. להפך – דווקא לאור העוצמה והפוטנציאל של כלי הבינה המלאכותית, מתחדדת הדרישה להפעלת שיקול דעת מקצועי וזהירות מרבית. עורך הדין, על פי הדין הישראלי, חב חובת נאמנות כלפי לקוחו (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין), חובת סיוע לבית המשפט (סיפא של סעיף 54), וחובה שלא להטעות את בית המשפט (כלל 34(א) לכללי האתיקה). פסק הדין מדגיש כי הגשת טענות שקריות או בלתי מבוססות, אפילו אם מקורן בטעות שמקורה במכונה, מהווה הפרה של כל שלוש החובות גם יחד.

כלומר, עורך דין אינו יכול להישען על טענה של “תום לב” או “תקלה טכנית” כאשר מדובר בשילוב שלמידע שגוי למסמך משפטי. הפסיקה קובעת נחרצות: אין זה מתקבל על הדעת שעורך דין יגיש מסמךלבית המשפט מבלי שווידא את נכונותו. אפילו כאשר מדובר במידע ממערכת שנראית אמינה – על עורך הדין לבצע בדיקה עצמאית. החובה המקצועית אינה נמסרת לידי אלגוריתם.

השלכות על בעלי הדין

השלכות הרשלנות המקצועית חורגות מעבר לעורך הדין עצמו. ראשית, נפגע הלקוח – אשר סומך על בא כוחו כי ייצגו במיומנות ובאחריות. הגשת עתירה המבוססת על מקורות בדויים אינה רק מחדל טכני, אלאגם פגיעה מהותית בזכות הלקוח לניהול הליך משפטי ראוי. בנוסף, נפגע הצד שכנגד, שנדרש להשיב לטענות שאינן קיימות, להשקיע משאבים משפטיים מיותרים ולחשוף את הטעויות שבמסמך. ולבסוף – נפגע גם בית המשפט. ללא אמון בסיסי בין המערכת המשפטית לעורכי הדין, נגרמים עיכובים, בזבוז זמן שיפוטי יקר, ופגיעה בתכליות ההליך המשפטי. כפי שמציינת השופטת כנפי-שטייניץ: “קריעת רקמת האמון שבין בית המשפט לעורך הדין עלולה לפגוע, לא רק בשאיפה להגיע לחקר האמת, אלא גם ביעילות הדיון ובכבודו של המקצוע”.

הכלים המשפטיים שבידי בית המשפט

פסק הדין מציין שורה של סנקציות וכלים העומדים לרשות בית המשפט כאשר מוגש לו מסמך מטעה המבוסס על מידע בדוי:

• סילוק ההליך על הסף, מכוח כללי “חוסר ניקיון כפיים” או היעדר תשתית משפטית מספקת.
• מחיקת כתב טענות, בהליכים אזרחיים, מכוח שימוש לרעה בהליכי משפט.
• הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין – כלי שבית המשפט רואה בו אמצעי לגיטימי וראוי בנסיבות חמורות.
• פתיחת הליך משמעתי בלשכת עורכי הדין, לפי סעיף 61 לחוק, בגין הטעיית בית המשפט, פגיעה בכבוד המקצוע ואי-עמידה בכללי האתיקה.

עם זאת, במקרה של בג”ץ 38379-12-24, נמנע בית המשפט מהפעלת סנקציות אישיות כלפי עורכת הדין – אך הדגיש כי הדבר נעשה “לפנים משורת הדין”, בהיותו מקרה ראשון מסוגו, תוך תקווה שהבהירות והאזהרה המובעת בפסק הדין ישמשו תמרור אזהרה לעתיד.

עמדת בית המשפט העליון – פסק הדין בבג”ץ 38379-12-24

בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, דחה את העתירה של העותרת, הן בשל עילת ההתערבות הדלה בהחלטת בתי הדין השרעיים, והן בשל הפגמים המהותיים שנפלו בהתנהלות עורכת הדין.

דחיית העתירה לגופה

השופטים קבעו כי בית הדין השרעי פעל בגדר סמכותו בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג. כמו כן, נקבע כי לא הוכחו עילות מספקות לביטול ההסכם, שכן העותרת אישרה בעצמה כי הבינה את תוכנו וחתמה עליו מרצון חופשי. נוכח העובדות וקביעות בתי הדין הדתיים, נקבע כי אין מקום להתערבות של בג”ץ, בהיעדר עיוות דין מהותי או חריגה קיצונית מסמכות – קריטריונים נוקשים שנקבעו בפסיקה.

ההתייחסות לפגם שבטיעון המשפטי

מרכז הכובד של פסק הדין לא היה בתוצאה המשפטית של ההליך, אלא בהתנהלות המייצגת תופעה מדאיגה: הגשת עתירה לבית המשפט העליון תוך הסתמכות על עשרות פסקי דין מומצאים. ההרכב בחר להקדיש פרק שלם לפירוט התנהלות עורכת הדין, ולניתוח ההשלכות הרחבות של שימוש רשלני בבינה מלאכותית. השופטת כנפי-שטייניץ ביקשה להבהיר כי המקרה איננו מקרי, אלא סימפטום של תופעה שהולכת ומתרחבת – תופעה שמחייבת את כלל השחקנים בשדה המשפטי לנקוט משנה זהירות. בית המשפט לא היסס להבהיר את חומרת העניין – תוך פירוט של עשרות אזכורים בדויים, חלקם בציטוטים מדויקים אך שקריים, ללא כל בסיס משפטי אמיתי. לנוכח חומרה זו, פסק הדין שואף להציב גבול ברור ולהעביר מסר מחייב לכלל עורכי הדין: אין מקום לאמון עיוור בתוצרי מכונה, ואין תחליף לאחריות אנושית.

השלכות רגולטוריות ואתיות – תגובת לשכת עורכי הדין

פסק הדין של בג”ץ לא נותר תלוש מתגובה מוסדית. לשכת עורכי הדין בישראל נקטה שורה של צעדים בעקבות הפסיקה, מתוך הבנה כי מדובר באירוע משמעותי שמשנה את כללי המשחק.

גילוי דעת של ועדת האתיקה הארצית

עוד טרם פסק הדין, בחודש מאי 2024, פרסמה ועדת האתיקה גילוי דעת מקדים בו נכתב מפורשות כיהזנת מידע למערכות AI – גם אם מושמטות ממנו פרטים מזהים – עלולה להוות הפרה של חובת הסודיות והנאמנות ללקוח. פסק הדין הנוכחי העניק משנה תוקף לאזהרה זו, וחידד את הצורך בקווים מנחים מחייבים.

הגברת האכיפה והליכי משמעת

לאחר פרסום פסק הדין, פתחה לשכת עורכי הדין בהליכי משמעת נגד עורכי דין נוספים שנעשה שימוש בכתבי טענות בדויים. הליכים אלו נתפסים כחיוניים לשמירה על טוהר ההליך המשפטי ולשמירה על אמון הציבור במערכת. הלשכה גם הכריזה על כוונתה לגבש “קוד אתי” עדכני לשימוש בבינה מלאכותית, שיסדיר בין השאר:

• חובת אימות של כל מידע שמקורו במכונה
• איסור על העתקה עיוורת של תכנים משפטיים
• דרישה לחשיפת מקור המידע בעת הצורך

מסר חינוכי למערכת המשפט כולה

בהתאם לרוח הדברים שנכתבו על ידי השופטת כנפי-שטייניץ, המסר המרכזי הוא חינוכי: אין בכוונת מערכת המשפט לפסול את השימוש בבינה מלאכותית, אך יש חובה למזג את החדשנות עם אחריות מקצועית וזהירות אנושית. כפי שנכתב בפסק הדין: “אל לנו לשפוך את התינוק עם המים… אך בעת הזו, שימוש בבינה מלאכותית אין משמעו התפרקות מאחריות”.

הקשר השוואתי בינלאומי – כיצד מתמודדים בעולם?

התופעה שנדונה בפסק הדין בג”ץ 38379-12-24 אינה ייחודית לישראל. למעשה, היא כבר זכתה לתהודה נרחבת בזירה המשפטית הגלובלית – בעיקר בארצות הברית, שם הוגשו כתבי בית-דין שכללו אסמכתאות מומצאות, אשר יוחסו למערכות בינה מלאכותית.

פרשת Mata v. Avianca (ארה”ב, 2023)

בפרשה שזכתה לפרסום עולמי, עורך דין הגיש טיעונים לבית המשפט הפדרלי בניו יורק כשהוא מסתמךעל שישה פסקי דין שלא היו ולא נבראו – כולם נוצרו על ידי ChatGPT. העורך דין טען להגנה בתום-לב, אך בית המשפט לא התרשם. השופט פסק קנס והדגיש כי עצם ההסתמכות על AI אינה פוטרת מבדיקת מקורות. הפרשה שימשה זרז לפרסום הנחיות חדשות מטעם לשכת עורכי הדין האמריקאית (ABA), אשר קובעות כי:

• אין להגיש כל תוכן שלא אומת באופן עצמאי.
• יש לנהוג בשקיפות לגבי שימוש בכלים מבוססי AI.
• עורך הדין חייב להבין את מגבלות הכלי שבו הוא עושה שימוש.

פסיקות נוספות בארה”ב

בפסק הדין Kohls v. Ellison שניתן במדינת מינסוטה, נפסל תצהיר מומחה שהסתמך על ציטוטים שגויים ממאמרים אקדמיים – גם הם תוצאה של “הזיות בינה מלאכותית”. בית המשפט הדגיש כי גם כאשר מדובר ב”טעות בתום לב”, יש בכך פגיעה קשה באמון הציבור. בפסק הדין Ex Parte Lee בטקסס, נבחן תיק פלילי שבו הופיעו ציטוטים פיקטיביים בטיעון ההגנה – פעם נוספת, מקורם היה ככל הנראה באלגוריתם AI. גם שם ננקטו סנקציות חמורות.

עקרון העולה מן המשווה: אחריות אנושית בכל מחיר

הקו המשותף בין המערכות השונות ברור: בתי המשפט בעולם אינם מקבלים את השימוש בטכנולוגיה כתירוץ למחדלים מקצועיים. בין אם מדובר בטעות, רשלנות או עצימת עיניים – האחריות נותרת על כתפיו של עורך הדין, ואמון הציבור עומד בסכנה. ישראל מצטרפת לפסיקה הגלובלית המתריעה מפני הזיות בינה מלאכותית, ומבקשת לשרטט גבולות גזרה ברורים לעידן המשפטי הדיגיטלי.

פרשנות ומסקנות

הטכנולוגיה אינה האויב – אלא הכשל המקצועי

פסק הדין מעלה שאלה עקרונית: כיצד ניתן לשלב בינה מלאכותית בעבודת עורכי הדין, מבלי לסכן את יסודות ההליך המשפטי? התשובה שמציע בית המשפט היא זהירה אך ברורה – הכלים עצמם אינם הבעיה, אלא האופן בו נעשה בהם שימוש. הגישה המהותית שבאה לידי ביטוי בפסק הדין היא גישת “האיזון”: שילוב בין קידמה לאחריות, בין חדשנות למקצועיות. בית המשפט מביע הערכה לפוטנציאל הטמון בבינה מלאכותית – להגברת הנגישות למשפט, לייעול המחקר המשפטי, ואף לקיצור התהליכים – אך מדגיש כי כל זאת ייתכן רק כאשר יש בקרה אנושית משמעותית.

חזון אתי לעתיד הקרוב

אם בעבר שאלת האתיקה בעבודת עורך הדין התרכזה רק בדילמות מוסריות “מסורתיות”, הרי שבעידן החדש האתיקה כוללת גם שאלות טכנולוגיות: האם מותר לעו”ד להזין מסמכים חסויים לכלי כמו ChatGPT? כיצד יש לציין מקור מידע שנוצר אוטומטית? והאם ניתן להטיל אחריות פלילית או משמעתית על טעות טכנולוגית? פסק הדין מהווה תמרור ברור: עורך דין נדרש להבין את הכלי שבו הוא משתמש, להכיר את מגבלותיו, ולא להיסמך עליו כאילו מדובר בשותף משפטי מוסמך. למעשה, הטכנולוגיה הופכת לנושא נוסף שעל עורך הדין לשלוט בו – לא פחות מהמשפט המהותי.

שינוי שיח משפטי

הדיון בפסק הדין לא נשאר בגבולות המקרה הקונקרטי. מדובר ברגע שבו מערכת המשפט נדרשת להתמודד עם שינוי פרדיגמה. לא עוד “האם” להשתמש בטכנולוגיה, אלא “כיצד”. לא רק שאלות שלחופש פעולה, אלא שאלות של זהירות, בקרה, ואחריות.

מה ניתן ללמוד מכל זה? מה הלקח?

פסק הדין בג”ץ 38379-12-24, העוסק בשימוש רשלני בבינה מלאכותית לצורך הכנת עתירה לבית המשפט העליון, מסמן קו גבול חשוב במערכת המשפט הישראלית. מצד אחד, בית המשפט מבהיר כי בינה מלאכותית היא כלי עזר חשוב ובעל פוטנציאל מרחיק לכת, שיכול לסייע לעורכי דין, שופטים ומתדיינים; מצד שני, הוא מציב גבולות ברורים ומחייבים – האחריות לשימוש בכלי זה היא אנושית, לא טכנולוגית. הפסיקה קובעת:

בצד ההשלכות המיידיות, יש בפסק הדין גם אמירה רחבה יותר: מערכת המשפט חייבת להיערך לעידן הדיגיטלי, אך עליה לעשות זאת מתוך אחריות, שיקול דעת, והצבת גבולות אתיים ברורים. הבינה המלאכותית כבר כאן – אך אמון הציבור, מקצועיות עורכי הדין וטוהר ההליך המשפטי, חייבים להישמר!