מה באמת קורה בכיתה ובראש של “דור ה-AI”?

פעם, בשנת 2002, החידוש הגדול היה גוגל. זה הרגיש כמו קסם, קיצור דרך לתשובות. עבור התלמידים של היום, הקסם הזה השתנה. התשובות לא רק מופיעות על המסך, הן מנהלות שיחה, מסבירות רעיונות ומציעות ניסוחים. על הרקע הזה, דו”ח מחקרי חדש של Oxford University Press, גוף ההוצאה האקדמי של אוניברסיטת אוקספורד, בחן כיצד בינה מלאכותית משפיעה בפועל על חוויית הלמידה של תלמידים. המחקר, שהתבסס על סקר של כ-2,000 תלמידים בגילאי 13-18 ברחבי בריטניה, מצביע על שינוי עמוק בהרגלי הלמידה: כ-80% מהתלמידים כבר משתמשים בבינה מלאכותית לצרכים לימודיים. אך מאחורי הנתון המרשים הזה מסתתר מתח פחות מדובר, בין תחושת העצמה לבין חשש אמיתי מהמחיר הלימודי.

השותף החדש לספסל הלימודים

התלמידים לא משתמשים ב-AI רק כדי “לחפף”. לפי המחקר, רוב גדול מהם מדווח שהכלי סייע להם לפתח מיומנויות כמו פתרון בעיות, חשיבה יצירתית וארגון זמן. אחד התלמידים, בן 17, תיאר זאת בפשטות: “ה-AI לוקח את מה שאני מנסה להגיד ומסדר את זה בצורה שאחרים יכולים להבין”.

עבורם, זה לא “מנוע חיפוש” אלא שותף למחשבה. כלי שמסייע לפרק בעיות, לנסח רעיונות ולגשר בין מחשבה לא מנוסחת לבין טקסט כתוב. ה-AI משמש הן לפישוט של תכנים מורכבים והן כשלב ביניים בתהליך החשיבה עצמו.

אך לצד האימוץ הנרחב, מופיעה גם הסתייגות ברורה. יותר ממחצית מהתלמידים מביעים חשש שהשימוש ב-AI פוגע במקוריות שלהם. חלקם מודים בכנות: “זה הופך את הלימודים לקלים מדי ולא תמיד מאתגר אותי”.

התחושה שחוזרת בדברי התלמידים היא של תלות הולכת וגוברת. ה-AI מאפשר התקדמות מהירה ויעילה, אך במקביל מעלה חשש משחיקה של מאמץ קוגניטיבי עצמאי, במיוחד בשלבים המוקדמים של הלמידה.

משבר האמון: מי יגיד לנו מה נכון?

אחת הסוגיות המטרידות ביותר שעולות מהמחקר היא מה שניתן לכנות “עיוורון למידע”. כשליש מהתלמידים מודים שאינם יודעים להבחין אם המידע שמייצר ה-AI הוא מדויק או שגוי.

בפועל, יותר ממחצית מהתלמידים אינם חשים ביטחון מלא ביכולתם להעריך את אמינות התוכן שמופק עבורם. התשובות ניתנות לעיתים בניסוח בטוח ומשכנע, אך ללא כל מנגנון מובנה שמסייע לתלמידים לזהות הטיות, חוסרים או טעויות עובדתיות. עבור רבים מהם, עצם הביטחון שבו התשובה מוצגת מתפרש כאמינות.

האם מידע שמופק על ידי מערכות AI הוא נכון או שגוי? מקור: Oxford University Press.

על רקע זה, כמחצית מהתלמידים מביעים צורך ברור בהכוונה מצד המורים. הם אינם מבקשים פיקוח או ענישה, אלא מסגרת שתעזור להם לפתח שיקול דעת ביקורתי בשימוש בכלים הללו.

עם זאת, כאן מתגלה פער נוסף: כמעט שליש מהתלמידים אינם בטוחים שלמורים שלהם יש את הידע או הביטחון הדרושים כדי להנחות שימוש מושכל ב-AI. הם מצפים מהמורים לשמש כמצפן, אך חוששים שהמצפן עצמו עדיין לא כויל למציאות החדשה.

לאן ממשיכים? תובנות למחנכים ולהורים

התלמידים לא מחפשים להחליף מורים במערכות אוטומטיות. להפך, הם מביעים צורך גובר בקשר אנושי, במשוב איכותי ובהבנה אמפתית של תהליך הלמידה. אלה מרכיבים שה-AI, מתוחכם ככל שיהיה, אינו יכול לספק. תפקידו של המורה אינו מתבטל בעידן הזה, אלא משתנה: ממקור ידע בלעדי למנחה, מפרש ומכוון חשיבה.

מעניין לציין שכאשר שואלים את התלמידים עצמם כיצד היו רוצים להשתמש ב-AI בלמידה, התשובה היא לא “שיכתוב במקומי”, אלא סיוע בתכנון, משוב וזיהוי טעויות.

תלמידים תופסים את ה-AI בעיקר ככלי לתכנון, משוב וביקורת על עבודתם. מקור: Oxford University Press.

מכאן נובע האתגר המרכזי של שנת 2026. השאלה איננה כיצד למנוע שימוש ב-AI, אלא כיצד להפוך אוריינות בינה מלאכותית לחלק מובנה מתהליך הלמידה. המשימה היא לעבור מתפיסה של ה-AI כקיצור דרך לפתרונות, לתפיסה שלו כשותף לביקורת ולחשיבה.

במקום לאסור על כתיבת עבודות מחוץ לכיתה, ניתן לדרוש מהתלמידים להביא טיוטה שנוצרה בעזרת AI ולנתח אותה – לזהות כשלים לוגיים, לאתר הנחות שגויות ולהסביר מדוע המסקנות אינן בהכרח תקפות. זהו תרגול של חשיבה ביקורתית, לא של ציות.

בסופו של דבר, התלמידים כבר פועלים בתוך המציאות הזו. הם משתמשים בכלים, מפיקים מהם ערך, אך גם מודעים למגבלות ולסיכונים. מעניין לציין שהתלמידים עצמם אינם מבקשים מה-AI להחליף את עבודת החשיבה, אלא בעיקר לשמש ככלי למשוב, תכנון ותרגול – חיזוק נוסף לכך שהשאלה המרכזית איננה עצם השימוש בטכנולוגיה, אלא האופן שבו היא משולבת בלמידה.

הם אינם זקוקים להדרכה טכנית בלבד, אלא לנוכחות בוגרת שמבינה את הטכנולוגיה, מכירה את חולשותיה, ומסייעת לשמור על המחשבה האנושית כמרכיב המרכזי בתהליך הלמידה, גם בעולם רווי אלגוריתמים.

לדו״ח המלא של Oxford University Press, כנסו כאן.